להצטרפות אנא הקלד/י את כתובת הדואר האלקטרוני שברשותך:
השיח הוירטואלי בפורום כפוטנציאל התמכרותי
מאת: דפנה הומינר ורוני אלפנדרי
הרצאה ליום העיון התמכרות ברשת
אוניברסיטת תל אביב
פברואר 2006
(ההרצאה מובאת כלשונה)
תקציר :
האינטרנט הינו תוצר של תרבות , אבל בו זמנית גם מחולל אותה.
ההתמכרות אליו היא חלק ממכלול של תופעות אישיות וחברתיות המאפיינות את התרבות המערבית בעידן הנוכחי.
בהרצאה זו נתייחס לתופעת ההתמכרות לפורומים וירטואליים מתוך מחשבה על הקשר בינה לבין מאפיינים אינהרנטיים של התקשורת הוירטואלית, דהיינו אנונימיות, מיידיות התגובה, סיפוק מהיר של צורך במענה ועוד.
גורמים אלה אחראים לדעתנו ליצירתה של ה"סביבה הזוייה" ,סביבה פנטסטית בתוכה קל למשתמש לשמר תסריט פרטי של קשר ואינטימיות לכאורה, במחיר של הישאבות לצריכה הולכת וגוברת של "חומר", בדמות כתיבה וקריאה כפייתית של הודעות פורום , ושאר צורות של תקשורת וירטואלית שאינה מבוססת על הכרות מוקדמת בעולם הלא וירטואלי.
בהמשך נדון דרך ניתוח מקרה של התמכרות לפורום, במאפיינים פסיכולוגים של חסך רגשי מסוג מסויים, האופייני במידה רבה לחברה המערבית כיום, כחברה השגית, תחרותית ומאדירה ערכי "אינדיבידואליזם" במחיר של בדידות וניכור רגשי מהעצמי ומאחרים.
אנו מבקשים להצביע על אותו מעגל קסמים,בתוכו בו התקשורת הוירטואלית "מפצה" פיצוי לא מספק על העדר קריטי של מירורינג אמפתי אמיתי , ובו זמנית שואבת באופן חליפי /התמכרותי את האדם לתוך פסיאודו- מירורינג, המרחיק אותו עוד יותר ממקור אמיתי של חיוניות ואינטימיות, כזה המצוי אך ורק בזיקה ממשית, לא וירטואלית, ובעיקר כזו שמחוייבת לעצמי ולזולת כאחד.
הקדמה:
כמנהלי פורומים פסיכולוגיים, אנו ערים לתרומה הרבה של פורומים בכלל ופורומים פסיכולוגיים בפרט, לחיי הנפש, ובבואנו היום לדבר על מאפייני ההוויה הפורומית והשיח הוירטואלי כמאפשרים התמכרות, איננו מכלילים דבר לגבי באי הפורומים באשר הם, ואף איננו שוללים כמובן את השימוש המהנה והפורה שמתאפשר פעמים רבות דרך המדיום הזה.
אנו מבקשים לבדוק את המקרים הספציפיים, בהם מאפייניו היחודיים של השיח הוירטואלי, הכוללים פיתוי לאינטימיות ותסכול אינהרנטי כתוצאה מעצם הוירטואליות של המדיום, חוברים יחד לסוגים מסויימים של חסך רגשי, זמני או קבוע.
במקרים אלה, עלול השימוש בפורום להפוך מתחביב מלהיב ואינטנסיבי, המעשיר את חיי המציאות, לתחליף נואש ובלתי מספק, שצריכת היתר שלו שואבת את חיוניתו של המשתמש ,ומרחיקה אותו מהחיים הממשיים שלא בטובתו כלל.
לצורך הדיון היום, חיברנו סיפור מקרה בדוי, של התמכרות לפורום.
תחילה נקרא את סיפור המקרה, ונדון במאפייניו האינהרנטיים של האינטרנט בכלל והשיח הפורומי בפרט, כמזמינים מימוש פוטנציאל התמכרותי.
בהמשך, ננסה לתאר דרך ניתוחו של סיפור המקרה, מצב של חסך רגשי אופייני, העלול להוליד בתנאים מסויימים התמכרות לפורומים.
סיפור המקרה
ישראל, רואה חשבון בן 48 , עובד מזה כמה שנים באופן עצמאי. הגיע לטיפול יחד עם אשתו בעקבות מרחק פיזי ורגשי שנוצר ביניהם.
לאחר כמה חודשים דיווחו בני הזוג על שיפור וביקשו לסיים את הטיפול. במהלך הפגישה האחרונה, ביקש ישראל להמשיך ולהיות מטופל באופן אישי. אשתו סיפרה שהיא תומכת במהלך , ואמרה שהיא שמחה שסוף סוף הוא מוכן ללכת לטיפול.
כבר בדקות הראשונות של הפגישה הפרטנית הראשונה, סיפר ישראל שחיכה בקוצר רוח לפגישה ,כי הוא חייב לדבר על סוד שכבר המון זמן מעיק עליו, ואותו לא רצה לחשוף בנוכחות אישתו.
בהדרגה, פרש ישראל בפני המטפל את סיפור השתתפותו האינטנסיבית בפורום באינטרנט, ואת חששו שמא השתתפות אינטנסיבית זו , יצאה משליטתו והפכה זה מכבר להתמכרות.
סיפר שהוא משקיע מאמצים אדירים בניסיון להסתיר את התופעה מהסביבה הקרובה ביותר : אפילו בעבודה הוא מנצל כל רגע פנוי כדי להשתתף בפורום "שלו", ולעתים דוחה פגישות עם לקוחות בתואנות שוא, אם קורה משהו "מעניין במיוחד" בפורום...בשעות הערב המאוחרות, לאחר שאשתו הולכת לישון, הוא חומק לחדר המחשב וגולש. בחודש האחרון מצא עצמו מתעורר באמצע הלילה במתח לא ברור, ומתוך דחף ,קם לבדוק האם השאירו לו הודעות חדשות בפורום.
כאשר סיפר על כך לראשונה בטיפול, היה משהו מבוייש בקולו. כאשר נשאל לגבי בושה זו, הודה שחש שהעיסוק הזה מבייש אותו הן משום שאינו מתאים למעמדו ולגילו, אך בעיקר משום שחש שהוא נגרר למשהו שמשתלט עליו. הוא הוסיף : אמר - אני קונטרול פריק, אני לא מסוגל להיות לא בשליטה, ובזמן האחרון אני מרגיש שאני עומד להידרדר... אני עייף, מתוח, רוב הזמן חושב על האנשים בפורום, מתחיל לזייף בעבודה.
בהמשך סיפר שבערך לפני כשנה, החל לגלוש ברשת מתוך סקרנות ורצון להבין את התופעה ובניסיון לחבור לבנו בן ה -17, שנהג להסתגר בחדר המחשב במשך שעות.
במקרה הגיע לפורום העוסק בתחביב הקרוב לליבו ,כדורגל, אשר תמיד חלם לעסוק בו אך מעולם לא מימש את החלום הזה.
בפורום מצא עצמו קורא בהתלהבות את ההתכתבויות . בתחילה, היה נכנס לפורום פעם בשבוע. הפורום הוא כזה המאפשר גלישה בניק, כך שהרגיש נוח ומוגן מול מבטים חודרניים. לאט לאט מצא עצמו נכנס לעתים קרובות יותר לפורום ואפילו כבר מחכה לשעה הקבועה היומית בה היה מרשה לעצמו לגלוש ללא מפריע. בהתחלה הצליח לגלוש במשך כשעה בשבוע, אותה שעה בה אישתו עסקה בתחביב הפילאטיס שלה. הוא ידע שבשעה הזו היא לא תציץ מעבר לכתפו ותשאל אותו עם מי הוא מתכתב למרות שאמר לעצמו שגם אם תשאל את זה, לא תהיה לו כל בעיה לספר לה. פעם אחת, כאשר היה עסוק בכתיבת הודעה לפורום, נכנסה אשתו לחדר והוא כיבה את המסך באופן אינסטינקטיבי.
כאשר אשתו שאלה למעשיו, התחמק בתשובה מפותלת ומביכה על אודות משהו במחשב שהתקלקל לפתע...
מאז, החל להסתיר את מעשיו ,לגלוש בעבודה או בלילות, ובו זמנית, המרחק מאשתו הלך וגדל, עד ששאלה אותו באחד הימים האם הוא מנהל רומן מאחורי גבה...כאשר סיפר את זה למטפל, הייתה מבוכה במבטו, שהמטפל לא התקשה להבינה...הרי פגישות זוגיות לא מעטות עברו בשיחות על אודות ה"חשדנות" כביכול של אשתו, והתעקשויותיה על כך שמשהו בו השתנה...
מול מבטו של המטפל אמר ישראל במבוכה- "כן, אני יודע... לכאורה לא ניהלתי שום רומן, לכן אף פעם לא שיקרתי לה, לא בטיפול ולא בבית,
אבל האמת יותר גרועה- אני מנהל רומן בלתי אפשרי עם הפורום..."
זה היה השלב בו הגיע ישראל לטיפול , במהלכו סיפר על חייו-
הוא גדל בבית אינטלקטואלי והשגי, להורים עסוקים בקריירות אקדמיות, שהתגאו מאד בציוניו הטובים, אך לא היו חלק מחיי היומיום שלו. לדברי, "הם סמכו עלי שאצליח בלימודים ולימודים היו הדבר הכי חשוב בילדותי".
הוא אכן היה תמיד תלמיד טוב, ילדותו עברה עליו בלי שום קשיים או ארועים מיוחדים, וכך גם גיל ההתבגרות. לדבריו, מעולם לא היה "הכי מקובל" מבחינה חברתית, אבל גם לא נחשב לילד דחוי. הוא דיבר על כך לכאורה בצחוק, אבל בדבריו ובקולו נשמע היה שנושא המקובלות החברתית עדיין טעון אצלו גם ממרחק השנים שחלפו...
ישראל למד חשבונאות מייד אחרי שהשתחרר מהצבא, בהמשך נישא לחברתו ללימודים שעזבה את המקצוע הדרשני הזה כשנולדו להם ילדים, והוא נותר מפרנס יחיד, מתאמץ להגיע לחלום הישראלי של בית קטן עם גג אדום ומשרד קטן ומצליח משלו...
השנים הרבות של מאבקי פרנסה ומלחמה בשחיקה הזוגית והאחרת, עייפו אותו מאד, והשכיחו מליבו את חלומו הישן להיות כדורגלן.
כאשר הגיע במקרה לאחד מפורומי הספורט שברשת, הרגיש כמו התגשמותו של חלום, שכבר נשכח ופתאום עולה ממש מהאוב... הוא התחיל לקרוא את כל החוויות של אוהדי קבוצת הכדורגל שלו, שחלקן היו מאד יצירתיות וכללו שירים וסיפורים, תגובות כמעט מיסטיות ודתיות לרגעי כדורגל מיוחדים. במין תשוקה מיוחדת במינה קרא כל אחת מההודעות הרבות בפורום, מיום הקמתו, ולמד להכיר את הנפשות הפועלות, את הגיבורים הגדולים והקטנים של הפורום...
אחרי זמן מה, בדחילו ורחימו, העז לשגר הודעה... בהודעתו התייחס לזיכרון ילדות של גבר בן גילו, שתאר את האושר האינסופי של משחק כדורגל בשכונה, כילד, אל מול חיים סיזיפיים של מבוגר, חיים בהם יום רודף יום ללא תכלית וללא שינוי...
ישראל כתב שהשיר נגע לליבו ותאר את הרגשתו שלו, והביע קנאה בכותב המוכשר שיכול לעשות במילים שימוש מופלא כל כך, בניגוד לו, שעיקר הכתיבה שלו בשנים האחרונות הינה דו"חות מס הכנסה...
להפתעתו, קיבל תגובות רבות, שחלקן ביטאו הזדהות עם דבריו, אך היו שתיים שלוש תגובות אחרות, מפתיעות ומדהימות מבחינתו, שהביעו הערכה רבה לכתיבתו וביקשו ממנו לשלוח משהו מפרי עטו...
החוויה היתה כל כך משכרת, שכל אותו יום ריחף על עננים ממש...
הוא ניסה לכתוב מעין שיר על חוויותיו של נער המתלווה לאביו למשחקי כדורגל בשבת , אך פסל אותו על הסף...
ניסה שוב, ולא העז... אלא שזיכרון ההתייחסות המפרגנת שקיבל להודעה היחידה שכתב, לא עזב אותו.
הוא מצא עצמו מצד אחד חושש לשלוח שיר אישי משלו, שמא יאבד את הקרדיט שקיבל על כתיבתו היפה, ומאידך מתגעגע ונכסף לאותה הכרה פומבית שקיבל לפתע, ומשתוקק לקבל אותה שוב...
המוצא הזמני שמצא, כך לפחות אמר לעצמו, היה לחבר תגובות להודעות של אחרים. הוא הפליא בכך כל כך, עד שמעמדו בחבורה הגיע לדרגה כזו, שמי שתגובה חדשה היה "מחכה לתגובה של ישראל", שלא אחרה כמובן להגיע...
כדי לשמור על מעמדו כ"ראשון המגיבים" הוא כאמור דאג להיות מחובר יום ולילה ממש...המחשבה על כך שמא המחשב יתקלקל, או שהחיבור לאינטרנט ישתבש, העבירה בו תחושה חזקה של חרדה.
בימים בהן לא התקבלו תגובות לתגובותיו, חש עצבני ושב ובדק את הפורום שוב ושוב, לפעמים בהפרשים של דקות ספורות בין בדיקה לבדיקה.
הוא הלך ונעשה מתוח מאד, רוב הזמן "לא ממש מחובר" למה שקורה בסביבתו הקרובה.
זה היה השלב בו נענה להפצרותיה של אשתו ללכת יחד לטיפול זוגי, טיפול שאכן הצליח לישב חלק מהפונקציות הזוגיות שהתערערו, כמו למשל יחסי המין שחדלו כמעט לגמרי, ובמהלך הטיפול חודשו.
אלא שהעיסוק הסודי שהלך ונעשה כפייתי ומביש בעיניו, רק התגבר.
מאפייני הקשר הוירטואלי כפוטנציאל התמכרותי
כאשר ישראל מתיישב מול המחשב ומתכתב בפורום שלו, הוא מחפש קשר, יחס, זיקה אישית. הוא מחפש דמות איתה יוכל להיות ולחוות חוויה. הוא מחפש אינטימיות.
הגלישה בשם בדוי, מאפשרת לו התערטלות נפשית רבה יותר מכפי שהחיים הממשיים מרשים לו, ובכך הוא מייצר לעצמו אשלייה של אינטימיות עם הקורא האחד אשר "מבין אותו במלואו" : זה שמעניק לו חוויה של מירורינג שהדיבור בה יורחב בהמשך,
או לחילופין תחושה של כוכב על במה מול קהל גדול ורב . שתי תחושות אלה שונות אמנם זו מזו, אך שתיהן תחושות מרגשות העונות על צורך עמוק ולא מסופק בנפשו. ומכיון שהאשלייה הנוצרת במוחו זקוקה להמשך תיחזוק מתמיד כדי שלא תתפוגג, הוא נזקק לאישורים חיצוניים לתקפותה.
כאשר הוא רואה הודעה חדשה בפורום, מתעוררות בו תגובות של התלהבות, ציפיה וחוויה של התחברות. הצורך מתעורר ואיתו הדחף לקבל סיפוק מהיר ככל האפשר.
ישראל מחכה להיענות, אשר תשמר בו את אשליית האינטימיות.
הוא זקוק להיענות זו, ברמה הולכת וגוברת בשל היותה של הזדקקות זו מבוססת על הפחד מהתפכחות האשלייה.
נסיונו המצטבר של ישראל, גילה לו שההיענות המיידית והאינטנסיבית, אשר גוררת אחריה עוד ועוד מלל אמוציונלי דחוס ורב משתתפים, היא זו המייצרת לעיתים קרובות "אירועים וירטואלים" סוערים , אשר יכולים להתבטא ברגשות פגועים, סערות נפשיות ולילות חסרי שינה.
ולמרות זאת, ואולי דוקא בשל אותה ידיעה מיקדמית על סערות מרגשות עתידיות, שימלאו את הריק הקיומי, אותה ציפיה למשוב מיידי לדבריו הכתובים, אינה חדלה לעולם.
בבואנו לדון בהיבט ההתמכרותי של היחסים הוירטואליים יש לשים לב אם כן, למרכיב האנונימיות המזמין אשליית קירבה, ולהכרח לשמר אשלייה זו באמצעות צריכה כמותית מוגברת של "תקשורת כתובה", המבוססת על היענות מהירה ככל האפשר .
הגורמים באינטרנט המאפשרים ביתר קלות את התהליך ההתמכרותי המצמצם, בניגוד לתהליך מזין ומפרה , ניתנים אולי להמשגה כוללת כ"סביבה הזויה".
במושג זה אנו מתכוונים לחוויה מזוייפת של סביבה מתקשרת, מכילה ומאפשרת הנוצרת משימוש באינטרנט ובעיקר בשימוש הנעשה בפורומים שונים. הזיוף שבחוויה זו נובע, בסופו של דבר מכך שבאינטרקציה ברשת, ישראל חש את העדר החיים, העדר הנוכחות שעימה יוכל לקיים קשר של מגע ממשי, אבל דווקא העדר זה, הוא שמגביר את החיפוש שלו, ובעקבות כך את ההתמכרות.
החיפוש האובססיבי נשען בין היתר על העובדה שלעתים קרובות, התקיימה בפורום חוויה כלשהי של נוכחות, שהנסיון לשמר אותה וליצר אותה מחדש שוב ושוב, הוא זה שיצר את ההתמכרות..
מהי נוכחות זו, שכה קשה להגדירה, ומדוע יש פעמים בהם היא מפרה ומזינה צורך אמיתי, ופעמים אחרות בהן היא מביאה לידי תיסכול והתמכרות?
כאשר אדם נכנס לפורום, קורא ומנסח תגובה לאחרים או לחילופין כותב הודעה חדשה, הוא מקווה ליצור קשר עם מישהו. הוא מניח שבמקום אחר יושב אדם אחד או יותר, שמילותיו יביאו אותו לענות, להרגיש, לשחרר את הלפיתה של השתיקה ולגעת בו במילים.
קל יחסית להבין את המשאלה הזו, קל גם להבין עד כמה מוצלח יכול להיות קשר כזה אם מתמזל המזל והוא אכן מצליח לפגוש בזולת עימו החיבור יעלה יפה ויהפוך לקשר של ממש. אולם מה קורה כאשר התקשורת אינה צולחת? כלומר, כאשר המילים אינן מובנות? כאשר הכוונה אינה נתפסת כפי ששוגרה?
אולי תתעורר חרדה, בושה, פגיעה, כל אלה, כביטויים של אכזבה.
לעתים קרובות תתעורר גם תוקפנות כהגנה מול תחושות קשות אלה.
אם יעצור האדם בנקודה זו, יוכל להבחין בגבולות המציאות והפנטזיה ובתהום התיסכול המתפרשת מעבר, להתאים מחדש את ציפיותיו כך שתהיינה קרובות יותר למציאות, או לעבור לחפש אפיקי תקשורת אחרים.
אבל אם לא יצליח ברגע קריטי מסויים לעצור ולהתבונן במשתנים אלה מתוך עמדה מפוכחת, הוא יתחיל להיות חשוף להשפעתה המסוכנת של הסביבה המזויפת, שהוא עצמו בין האחראים ליצירתה.
כאשר מדובר בכתיבה בפורום, הקורא הוא פרדוקסלי במובן שהוא דימיוני ומוחשי בעת ובעונה אחת.
כאשר חבר כותב הודעה, אין הוא יכול לדעת מי יקרא אותה ומי יגיב אליה ואפילו בפורומים גלויי שם בהם רשימת החברים פתוחה לכל, הכותב אינו כותב במיוחד אל אחד מהם.
ובעצם, אין כל וודאות שיתקבל מענה כלשהו לפנייה.
כל זה, גורם לכך שהצורך לקשר בא על סיפוקו באופן חלקי ביותר, מעשה הכתיבה נשאר מיותם לפרק זמן שיכול להיות אינסופי, והמענה שיתקבל, אם יתקבל, יהיה בסופו של דבר תמיד שונה, כמותית ואיכותית, מכפי שהצורך בו מרמז.
בזמן ההמתנה המתוחה למענה, מתחיל הצורך המתוסכל להגיב על ידי יצירת תרחישים דימיוניים לגבי תוכן המענה, זהות העונה והמשך הדיאלוג העתידי.
תרחישים דימיוניים אלו הם היוצרים את מה שכינינו מוקדם יותר בשם "הסביבה ההזוייה",אשר מספקת החזקה-לכאורה של הצורך שנותר ללא מענה. בזמן ההמתנה למענה, נוצרת אשליה שעצם ביטוי הצורך הביא ליצירתו של קשר ראשוני. אולם, בעקבות השהיית, או אפילו העדר, המענה, קשר זה אינו "מבשיל" לדרגת יחסים אלא נותר כתרחיש דימיוני בלבד.
גם אם וכאשר מגיע מענה, הוא אינו מצליח למחוק התרחיש הדימיוני. אשליית הקשר הראשוני שנוצרה, היא זו שיוצרת את התנאים לקיומה של הסביבה ההזויה בה הכותב מדמיין שישנו קורא איתו הוא מתקשר.
הזייה זו מסתיימת אינספור פעמים , אך לעולם אינה מפסיקה להוולד מחדש, כיוון שלכותב צורך בלתי נדלה ובלתי ניתן לסיפוק לתקשורת.
ברגע שהתרחיש הדמיוני הזה, מקבל עדיפות על פני תהליך מציאותי של התפכחות ובחינה מדוייקת יותר של מגבלות השיח הוירטואלי, מתחיל תהליך ההתמכרות.
כמו הידפקות חוזרת ונשנית על דלת נעולה, כך המשיכה אל לחצן הenter מייצגת את הפיתוי הוירטואלי האינהרנטי, זה שמרכיב האנונימיות שבו, מבטיח לכאורה קשר עמוק, ללא פחדים בושות והגנות . אלא שבהיותו אשלייתי, הוא מצריך קבלת "אישור" מתחדש מהסביבה, כאשר מרווח הזמן שבין "אישור" אחד למשנהו הולך ומתקצר, כחלק מתהליך הגברת הצריכה של "החומר הממכר", כפי שמתקיים בכל סוג של התמכרות.
עד כה התייחסנו בעיקר אל המאפיינים ההתמכרותיים הפוטנציאליים של התקשורת הוירטואלית, ועתה ננסה לדון במאפייניו של "המתמכר הפוטנציאלי".
התמכרות להנכחה עצמית בפורומים במושגים של חסך במירורינג
דרך ניתוח סיפורו של ישראל, נוכל לזהות בקלות שחווית הבושה הינה דומיננטית מאד בחייו, והיא מלווה אותו תמיד, גם אם לרוב לא באופן גלוי לסביבה.
לפי פסיכולוגית העצמי, הבושה או הביישנות, היא אחד התוצרים של עצמיות לא ממומשת, והיא תגובה להעדרו המתמשך של מבט מעריך ומתפעל, והחשש הכרוני מפני מבט מבקר ושופט.
העצמיות מתפתחת בתוך זיקה אינטימית מתמשכת של הורה ילד, והיא ניזונה דרך צירי הזנה – שאחד מהם, ציר המירורינג, הוא בעינינו הציר הדומיננטי כאשר מבקשים להבין את מורכבות הצורך הנפשי שמוליד סוג יחודי זה של התמכרות.
עיקרו של המירורינג , הינו אותו מבט אמפתי, מיוחד במינו שמביט ההורה בילד, מבט הרואה אותו כביכול מבפנים, ולא מבחוץ. זהו מבט שמאשר את כוליותו של הילד, על כל אשר בו, כיצירה אנושית שלמה .
באמצעות מבט יחודי זה, חש הילד את עצמו נוכח ומשמעותי, חיוני ובעל ערך במובן הרחב של המילה, שכן זהו מבט שרואה אותו מתוך התפעלות והבנה עמוקה לא רק של פעולותיו והשגיו החיצוניים, אלא בעיקר של האיכויות הנפשיות המיוחדות לו, אשר מצויות בבסיס הוויתו, ומולידות את מעשיו והתנהלותו .
בשל כך, זהו מבט נטול ביקורת באמצעותו לומד הילד להתייחס ליכולותיו היחודיות באופן מותאם ולא שיפוטי.
מבט זה, מעניק לו אישור מלא לקיומו כפי שהוא, כך שתחושת הבושה אינה נוצרת בו, והוא חש בטוח בעצמו ובכל התנהלותו בעולם.
הצורך לקבל מבט אמפתי שכזה, מתחיל אמנם בילדות המקדמת, אך אינו מסתיים לעולם. הוא נמשך לכל אורך החיים, ומכונן את תחושת החיוניות והמימוש העצמי .
כולנו נידונים לחוות חוסר מסויים במבט שכזה, ולו באופן זמני ,בשל אבדן כזה או אחר, ואנו לומדים להשיג לעצמנו פיצויים ותחליפים .
מידת הבריאות הנפשית תלוייה לא מעט בסוג התחליף שהצלחנו להשיג, ובמידה שבה הוא דומה לאיכות המקורית לה אנו זקוקים. אדם שקיבל רוב חייו מבט אמפתי כזה, יצליח להתנהל טוב יותר גם בזמנים של חוסר, והתחליפים שימצא יהיו לרוב מוצלחים יותר מאשר אלו של אדם שמשחר ילדותו נעדר את אותו מבט שהוא מקור חיי הנפש.
לטענתנו, ההתמכרות לפורום היא בעצם הכרח כפייתי בהנכחה עצמית מתמדת , כסוג מסויים של תחליף לחוויה החסרה של מירורינג אמיתי, המצוי תמיד בתוך זיקה ממשית של אינטימיות ומחוייבות.
אם נשוב לישראל ,נזכור שהוא גדל להורים שסיפקו סוג מסויים וברור של אידאלים השגיים וערכיות חומרית מובהקת, הכל על פי האתוס המצליחני של התרבות המערבית.
נוכחות זו של הערכים שספג מהוריו, מתבטאת היטב בהשגיו המקצועיים והכלכליים המרשימים.
לכאורה , ישראל הוא אדם שהגשים את עצמו.
אלא שבחייו של ישראל, חסר מאז ומעולם המבט המזין - אותו מבט מושקע ,הרואה אותו מקרוב מתוך התפעלות והערכה, אך בעיקר מבט אשר מוכן לראות גם הבטים אחרים של הפוטנציאל הנפשי, מעבר לאותה ערכיות צרה של השגים אקדמים וכלכליים.
נדמה שהמבט לו זכה ישראל בילדותו, לא היה מבט אמפתי שמאשר את כוליותו, אלא מבט מפצל ומצמצם, כזה שמוכן לאשר רק הבטים חלקיים של נפשו, מבט שמגדיר גבולות צרים מאד לאפשרות הביטוי והמימוש שלו, כאלה שעונים על קריטריונים חברתיים ותרבותיים של "הצלחה".
מכיון שכך, נע ישראל בעולם, במובנים רבים, באופן מיכני וחלול , כמי שמתוכנת היטב להשגת יעדים מסוג מסויים, אך הריק שבתוכו אינו מתמלא לעולם.
היכולת לחוש חיוני ועשיר מבחינה נפשית, תלוייה במידה רבה ביכולת להיות במגע עם החלקים היצריים והיצירתיים של הנפש, אלא שמגע תוך נפשי זה, עובר בתוך זיקה אינטימית של אחר כלשהו, אשר מבטו מכונן יצירתיות זו.
ישראל שלא זכה למבט כזה , מרגיש בתוכו את הריקנות של מעיין יצירה שיבש זה מכבר, אם בכלל נבע בו אי פעם...
אך מכיון שהוא כה רחוק ממרכז עצמיותו הנפשית, הוא אינו יודע את שחסר לו, ואינו יודע מה עליו לחפש בחייו בכדי לחוש מימוש עצמי.
הוא נע בין עייפות לבין שיעמום ודיכאון, וכדי להפיג את השעמום הוא"מזפזף" בטלויזיה, או לחילופין גולש באינטרנט.
באחד משיטוטיו באינטרנט הוא מגיע במקרה למקור מים חיים : למקום המזכיר לו פנטזית ילדות רחוקה ולא ממומשת- להיות כדורגלן.
היצריות הגופנית השמחה , מגולמת היטב בפנטזיה ישנה זו, שמעולם לא העז אפילו לנסות לממשה. אך מכיון שפורום הכדורגל אינו החיים ממש, ובעיקר משום שאף אחד אינו יכול לראות אותו, הוא מעז ונכנס לפורום , שם הוא פוגש אנשים הרחוקים מהוויתו היומיומית, ומזכירים לו את עצמו, כפי שהיה יכול להיות, בנסיבות חיים אחרות.
כידוע, חלק מרכזי מההוויה האינטרנטית וקסמה נעוץ ביכולת של המדיום הזה לאפשר התפשטות מהזהות המוחשית ולבישת זהות אחרת. אפשרות זו, יוצרת הנאה גדולה , סוג של מימוש העצמי מעבר למה שכבר מומש ומעבר למגבלות המציאות, המונעות פעמים רבות סוגים אחרים ונוספים של מימושים.
טרנסנדנטיות זו, התחושה שאפשר כביכול לנצח את מגבלות הזמן והמרחב של החיים במציאות, הינה בעינינו אחד מקסמיו העיקריים של האינטרנט, ואחד הפיתויים הגדולים המושכים את המתמכרים אליו.
ישראל מגיע אם כן לפורום המייצג חלק חיוני בתוכו המבקש מימוש, החלק של המשחק והיצר.
אלא שבפורום אין משחקים בכדורגל. בפורום המשחק הוא אחר, מפתה לא פחות. בפורום משחקים ב"לכתוב".
וישראל מגלה לפתע מקור חדש ונוסף של יצירתיות, אליו הוא זוכה להתוודע ממש בדרך מקרה- הכתיבה.
מתעוררת בו קנאת סופרים מרגשת, והוא, שהיה תלמיד מצטיין במגמה הריאלית, לגאוות הוריו ומוריו , זוכה באמצעות המבט המתפעל מחבריו לפורום, לחוש לרגע קט כסופר או משורר, שעתידו הספרותי המזהיר עוד לפניו.
ובעקבות עידודם המתלהב של חברי הפורום, הוא מרגיש קרוב מאד למעיין היצירה הפנימי...עוד רגע קט, ויצלול לתוכו, ויצוק לתוך מילים כתובות, שיר שמתנגן בו זה מכבר, על אב ובנו המשחקים יחד כדורגל בשבת...
זהו רגע קריטי, אפשר לומר אולי שזהו רגע של בחירה קיומית ממש.
אבל כאן צצה ועומדת בדרכו הביישנות , אותו מחסום רב עוצמה, שהציבו בפניו חיים שלמים של העדר מירורינג אמפתי להוויה הכולית.
ישראל "מתקפל" ונסוג לאחור...
ובמקום להשתמש בהזדמנות הזו שמצא , ולהשיג לעצמו קהל אוהד ומאשר, שמולו יוכל להוציא לאור סוף סוף את החלקים הכמוסים הללו , הוא מוצא מעין פשרה:
בכתיבתו תגובות ליצירות של אחרים, הוא מספק להם את שדרוש לו עצמו, וזוכה להערכתם ולתודתם בשל כך.
הוא יכול היה להתחיל לממש חלקי נפש אבודים, ולהזרים מחדש את מעיין חיותו שהתייבש, אבל לא העז לעשות את הצעד האחד שהתבקש, ובמקומו חזר למקום הבטוח שהוא נוטל לעצמו גם בחיים הלא וירטואליים- היות ה"קהל" המרַצה, זה שמוחא כפיים לאחרים, ובשל כך מקבל "אהבה והערכה" כביכול.
במקום לקבל מירורינג מכונן עבור היצירתיות שלו עצמו, הוא מעניק אותו לאחרים.
בתוך העיסקה הזאת, בה מוכר ישראל את הצורך היצירתי האותנטי שנולד בו , בנזיד העדשים של פסיאודו מירורינג על היותו "הבחור הטוב" של הפורום, כלול גם פיתוי שקרי נוסף: הוא יכול להעמיד פנים שהפך סוף סוף ל"מקובל" כפי שלא היה מעולם, אם כמובן נצליח לשכוח שאותה "מקובלות" לכאורה, אין לה שום תוקף בעולם האמיתי, וגם בעולם הוירטואלי תקפותה מתקיימת רק עד לכיבוי המחשב.
את הציפיה הדרוכה בה הוא מחכה להודעות בפורום, אפשר לראות בהקשר זה ,אם כן, כציפיה חליפית, סימפטומטית :
ציפיה אשר מחליפה את הציפיה האמיתית והנשכחת, למצוא מקור חיוניות ויצירה בתוכו, ולהביא אותו לידי ביטוי בחיים הממשיים.
הפורום הוירטואלי יכול היה לשמש לו טריגר של ממש , באמצעותו יצא לדרך חדשה וינסה להתחייב לחיפוש אחרי עצמיותו השלמה, אלא שבמקום לעשות זאת, ולהשתמש בפורום כמנוף בתוך החיים האמיתיים, הוא נכלא בתוך דפוס התמכרותי תחליפי.
ותחליף, לעולם אינו מספק את הצורך וגם לא מרפא את החוסר המכאיב : הוא משמש כמשכך כאבים זמני, שצריכתו הולכת וגדלה במהירות, והופכת לצריכת יתר שהיא ההתמכרות.
ומשהו בנפשו של ישראל הולך ודועך, הולך ומתייאש, כשהוא מרגיש את ההכרח הכופה עליו להנכיח עצמו שוב ושוב בתוך הפורום, בלי תוחלת, אבל גם בלי יכולת לחדול.
והתמכרותו מעוררת בו חרדה גדולה, מפני שהוא ער למחיר הנורא שהוא משלם בחיי המציאות :
ככל שהוא מתמכר ונשאב לתוך הרשת, כך קטנה מעורבותו בחיים האמיתיים, אובד העניין שלו במציאות, ופוחתים עוד יותר סיכויו להשיג לעצמו שמחת משחק, יכולת ביטוי יצירתי, קשרים חברתיים אמיצים, וכל שאר הדברים הטובים, שהפורום הזכיר לו את קיומם הבלתי ממומש בחייו.
*****************************
ולפני סיום, אנו מציעים לנסות ולראות את האינטרנט והוויתו, הכוללת בתוכה גם את ההתמכרות ואת המתמכרים הפוטנציאלים, בקונטקסט של התרבות בה אנו חיים.
תרבות המקדשת ערכי חומר תחרותיים וצרים, ומבקשת להתכחש לצרכים רבים אחרים של הנפש.
במובן זה, "ישראל" אינו שונה בהרבה מישראלים אחרים, וההתמכרות לאינטרנט היא אחד התוצרים של הבדידות האינהרנטית לחברה המערבית, ושל תחושת הריק הנפשי שיוצרים חיים המושתתים על ערכי חומרנות ואקסהיביציוניזם, על חיים נטולי חיבור אמיתי למקור יצירה מתחדש,
במקום על אינטימיות בינאישית המספקת מירורינג אמפתי, המסוגל לראות את הכוליות ולהנכיח את אוצרות הנפש החבויים פנימה, ולא רק את הקליפה התחרותית וההשגית החלולה.
אנו רוצים להזכיר לקהל רגע קולנועי יקר בסרט ישן של צ’ארלי צ’אפלין שבודאי ראיתם "הדיקטטור הגדול" . באותו רגע, צ’ארלי, כאדם מהשורה אשר נקלע למצב מוזר בו הוא נאלץ להתחזות לשליט הכל יכול (ואולי אפשר לחשוב בהקשר זה על מצב של זהות בדוייה וירטואלית..), נואם נאום מרגש בו הוא מדבר על מגרעותיה של הקידמה ואומר:
"המצאנו מהירות וכלאנו עצמנו בתוכה... "
אז האינטרנט יכול לשמש כלי פנטסטי בתנאי שלא נשכח את עצמנו בתוכו.
כל עוד לא נאבד את החיבור לצרכים האנושיים הפשוטים לקשר ,לאינטימיות ולמימוש עצמי.
כל עוד נקפיד לזכור, במילותיו של צ’אפלין, ש"יותר משאנו זקוקים למכונות, אנו זקוקים לאנושיות".
