הרבה מהקשיים ואי ההבנות סביב משנתה של פסיכולוגיית העצמי, קשורים בסוגיית הענותו של המטפל לצרכיו של המטופל. מטפלים רבים חווים את הדרישה של פסיכולוגיית העצמי מהמטפל להיענות כזולתעצמי לצרכי העצמי של המטופל, כמשהו העומד בסתירה כביכול, לרעיון הפסיכואנליטי לפי את הדחף אסור לספק בטיפול בשום צורה, אלא אך לחשוף אותו ואת דרכי פעולתו.
נקודה זו, היתה תמיד נקודה בעייתית במעבר בין הטרמינולגיה והפרקטיקה של התאוריות השונות.
לכאורה מעין סתירה: אם אנו אומרים,שהריפוי בא דרך "סיפוק הצורך", אנו מצויים בסתירה אינהרנטית לחשיבתו של פרויד המדברת על הצורך בדחיית סיפוקים.
ולמרות שלא אכחיש שהתאוריה הקוהוטיאנית בעיני הינה קפיצה קואנטית ולאו דוקא רצף התפתחותי של תאוריות פסיכואנליטיות קודמות , הרי שדוקא בנקודה זו, קוהוט אינו חולק על פרוייד כלל וכלל, ואף הוא סבור שסיפוק לא מבוקר של הדחף עלול אכן ליצור פיקסציה בהתפתחות הפסיכו-סקסואלית ולהחליש את האגו ואת הסלף גם יחד. לפיכך, המטפל בכל האסכולות ישתדל להמנע ממתן סיפוקים דיחפיים .
הפיתרון לאי ההבנה ולסתירה שאינה סתירה כלל, נעוץ באבחנה בין צורך לבין דחף.
הדחף, שהוא מיני ותוקפני במהותו, דורש סיפוק. דרישה מוגברת, בהעדר זולתיעצמי מאזנים, עלולה להחליש את האדם ולפיכך המילה "סיפוק", (satisfaction) בתאוריה הפרויידיאנית ובכל התאוריות שבאו אחריה, נושאת קונוטציה של חוסר בגרות של האגו, המצריך "גמילה והבשלה" בטיפול כמו בחיים, דרך דחיית סיפוקים, ובודאי שלא באמצעות היענות להם.
אלא שהצורך הקוהוטיאני, אינו דחף כלל, והאנרגיה שלו אינה ליבידינלית אלא נרקיסיסטית .
הצורך הקוהוטיאני הוא בחומרי הזנה בלעדיהם לא יבנה העצמי או שבנייתו תהא מאד רעועה.
ההיענות לצורך זה בזולתעצמי, במהלך התפתחות המוקדמת או לחילופין בטיפול הפסיכואנליטי, בונה אותו מבנה- על הקרוי עצמי, באופן לכיד ושלם , כך שיצליח לעמוד היטב , בין היתר, גם במאבקים הליבידינליים והקונפליקטים האינטרא פסיכיים שעוד נכונו לו בחיים.
אבחנה זו, בין "סיפוק דחף" לבין "היענות לצורך", יכולה לפעמים לישב לפחות חלק מהשאלות סביב סוגיות של גבולות בטיפול.
