מקומה של פסיכולוגיית העצמי ברצף ההתפתחותי של הפסיכואנליזה- 

מטא-פסיכולוגיה

פסיכולוגיית העצמי היא חלק מהמעבר שעשתה הפסיכואנליזה לקראת המחצית השנייה של המאה העשרים, מבחינת התבוננות בגורם המרכזי המנבא בריאות/פתולוגיה נפשית - זהו מעבר מהתמקדות במבנה הדיחפי המולד של האדם (קונסטיטוציה), אל עבר התמקדות בבית הגידול שלו והשפעותיו (סביבה).

אם למקם בקצרה את התיאוריה דרך המאפיינים המושגיים של התיאוריות הפסיכואנליטיות שקדמו לה, אפשר לנסות ולמיין אותן לפי השאלות הבאות –1. מה מהות הצורך הנפשי של האדם ? 2. למה הוא זקוק מזולתו?
 
פרוייד - האדם זקוק לפורקן דחף, והוא מחפש אובייקט לשם פורקן הדחף.
מלני קליין - האדם זקוק לאהבה ,והוא מחפש אובייקט לאהוב ולהאהב על ידו. 
ויניקוט- האדם זקוק לחוויה של אותנטיות וחיוניות ,והוא מחפש אובייקט להשתמש בו לצרכי גדילתו, אשר לא יהרס על ידו. 
ביון -האדם זקוק להכלה ולעיבוד של חוויות ותכנים ארכאיים, הוא מחפש אובייקט שיהיה מיכל לכוליותו ופונקציית עיבוד לתכנים "קשים  לעיכול".
קוהוט -האדם זקוק לאמפתיה ולחוויה של היותו נראה ומקובל כפי שהוא, בשלמותו, יחד עם תחושת היותו שייך לישות גדולה וחזקה ממנו המעניקה לו ביטחון. הוא מחפש באחר זולתעצמי לכינון עצמיותו. 

רקע הסטורי
ראשית יש להזכיר את הרקע ההיסטורי החברתי והפילוסופיה שעליה צמחה הפסיכואנליזה הקלאסית שקדמה לקוהוט - מלחמת העולם השנייה הצמיחה במידה רבה פילוסופיות העוסקות בסבל הקיומי של האדם כנעוץ בקושי שלו מול האחר.
(בהקשר זה אפשר להזכיר את סארטר : "הגיהנום הוא האחר"- המבט של האחר כמסכן את הסובייקטיביות של היחיד ומאיים להפוך אותו לאובייקט- מאבק תמידי בין בני אדם שבמרכזו המבט השופט, המקטין החודר, זה שגוזל מהאחר את החופש להיות.)

 
התיאוריה הקוהוטיאנית ,לעומת זאת, התפתחה אחרי מלחמת העולם השנייה והיא מהווה מין תשובת שכנגד לאימת המלחמה ולתחושה הנוראה ש"אדם לאדם זאב".

קוהוט והפסיכולוגיה שלו ,הם ניסיון לחזור אל דיסציפלינה ששורשיה בהומניזם ובפילוסופיה של האתיקה כמצב של היענות לאחר ולא של מאבק. (גם הפילוסוף היהודי צרפתי עימנואל לוינס מייצג את התפיסה האתית- הומנית הזאת).

תיאוריות קונפליקט מול תיאוריית חסך 

 
התיאוריה הקוהוטיאנית מייצגת את המעבר מתיאוריה של קונפליקט לתיאוריה של חסך .
המשמעות המעשית בטיפול, היא שתיאוריות קונפליקט או תיאוריות דחף הן תיאוריות המבוססות על מאבק תוך נפשי בין ישויות , ומעמידות את הדחף כמרכז ההתמודדות האנושית. לפיכך עמדת המטפל הנגזרת מהן הינה עמדת "בעל המקצוע" –זה שיש לו ידע מקדמי, ואת כל מה שהמטופל מביא לחדר הוא מפרש לאור התיאוריה על מנת לשחרר את האנרגיה המעכבת את ההתפתחות ויוצרת נוירוזה.

בתיאוריות המניחות ידע מקדמי, הפירוש הוא הכלי המרכזי של המטפל. בפסיכולוגיית העצמי לעומת זאת, הדגש המרכזי על החוויה הסובייקטיבית ולא על "ידע מוקדם" והפירוש אינו הכלי הטיפולי העיקרי אלא האמפתיה.

תיאוריות חסך או תיאוריות התקשרות, הן תיאוריות המעמידות את ההתפתחות המוקדמת של הקשר עם האובייקט במרכז החשיבות. קוהוט הוא הנציג הבולט ביותר שבנה את כל התיאוריה סביב הקשר- אמנם גם ויניקוט העביר את מרכז הכובד לקשר, אבל  מבחינת התנהלות תיאורטית וקלינית הוא נשאר "קלייניאני" דהיינו מפרש לפי הפרדיגמה הזו.
הדגש של קוהוט הוא על חסך בחומרי הזנה, כמו דימוי של חסך פיזי במזון –העצמי לא מת, אבל סובל מתת תזונה שגורמת לתפקודים חיוניים להיות מושבתים. תפקיד המטפל הוא שיקום העצמי.

כל הזכויות שמורות ©.