*על זוגיות וזיקת זולתעצמי- פסיכואנליזה של התהוות הדדית 

*המאמר התפרסם בפסיכואקטואליה, גיליון אפריל 2009

מבוא

 מאמר זה מתמקד באחד המושגים המרכזיים ביותר בתיאוריה הקוהוטיאנית, מושג הזולתעצמי, ומבקש להצביע על תרומתו האפשרית להבנת המורכבות העצומה של יחסי אהבה ולאפשרויות הריפוי של מצבי קונפליקט ומשברים זוגיים .
מושג הזולתעצמי, על מהותו הנראית מייד לעין דרך צורתו הלשונית המחוברת , מזמין לביטול ההפרדה שבין עצמי ואובייקט ,תוך הטמעת שניהם יחדיו לצורה לשונית-מהותית חדשה, שאינה אובייקט ואף סובייקט איננה:
זוהי המשגה רדיקלית המתבססת על החידוש הקוהוטיאני המציע לראות בנרקיסיזם אנרגיה נפרדת בפני עצמה, הנבדלת מזו הליבידינלית, ועשוייה להיות מושקעת בעצמי או בזולת.
רענן קולקה כותב בהקדמה לספרו של קוהוט כיצד מרפאת האנליזה :"מהו אותו זולת שמושקעת בו עתה אנרגיה של העצמי? זולת זה איננו עוד דמות נפרדת, זולת לעצמו, אלא מעין נציגות חיצונית של האדם שהשקיע בו את האנרגיה הנרקיסיסטית שלו. לזולת יחודי זה קרא קוהוט זולתעצמי, זולת שאיננו עוד ישות כשלעצמה ולעצמה, אלא מי שהווה כעצמיות זולתו."
אם זולת יחודי זה, אינו עוד דמות ניפרדת בפני עצמה, הרי שיחסיו של העצמי עם זולת זה אינם בגדר יחסים כלל, שכן המילה "יחסים" מרמזת קיומם של שני סובייקטים שלכל אחד מהם עולם חוויתי משלו. לעומת זאת, זיקת ההדדיות שבין הזולתעצמי לבין העצמי אותו הוא מכונן, היא זיקתם של שני גופים , המשתתפים בחוויה נפשית אחת.
זיקה כזו, אינה שמורה אך ורק לתחום הטיפולי , אלא מתארת איכות יחודית העשוייה להתקיים בין שניים באשר הם, כאשר האחד מהם מוותר על ניפרדותו וחוויתו האישית כסובייקט כדי לחוות את חווית האחר כאילו היתה שלו. הויתור הזמני שמוותר הזולתעצמי על האחיזה בנרקיסיזם האישי שלו ,כדי לכונן עצמי של אחר, מאפשר לו התמרה של עצמיותו הוא , לכדי מה שקוהוט כינה בשם נרקיסיזם קוסמי, ורענן קולקה , אשר מציע לראות בתיאוריה הקוהוטיאנית גשר טבעי בין הפסיכואנליזה לבין הפילוסופיה המזרחית-בודהיסטית ,מכנה בשם התמוססות .
הזוגיות עשוייה אם כן להוות מרחב טבעי למימוש פוטנציאל של התפתחות נפשית ורוחנית עבור כל אחד מבני הזוג, מימוש העובר דרך ההזדמנות לקבל מבן הזוג את צרכי עצמי החסרים בדמות מירורינג, אידאליזציה ותאומות, אך גם ,ואולי בעיקר , דרך ההזדמנות להתייצב למענו כזולתעצמי, מתוך התכוונות ומתוך עמדה אתית של התמרה .
עמדה כזו ,מאפשרת לעצמי המתמוסס לא רק המשך התפתחות נפשית וריפוי העצמי, אלא גם נגיעה בהבט הרוחני והאינסופי של הקיום, העובר דרך ההכרה בהבט העל- אישי והאחדותי המצוי בנו תמיד , מעבר לשונות המיגדרית והבינאישית .
אנסה להצביע במאמר זה, על הקשר בין התקיימותה הרציפה של זיקת זולתעצמי כהוויה אחדותית בחיי האדם, לבין היכולת לאינטימיות לזוגיות, ובקשר שבין העדרה או קטיעתה הפתאומית של זיקה זו , לבין חוויות נפשיות של בדידות, קיפאון רגשי וניכור.
את החוויה האחדותית המכוננת המצוייה בבסיס המטריצה של זולתעצמי- עצמי, אני מבקשת להציע כאפשרות של היבראות הדדית דרך זוגיות –
כאשר האחד מסוגל להניח לאחיזתו בעצמו ובצרכיו על מנת להיות לזולתעצמי לבן זוגו, הוא בורא את האחר במבטו ובו זמנית חווה את פוטנציאל החיים האינסופי שלו עצמו, כמי שמסוגל לנכוח בעולם חופשי מתלאות עברו, ולחיות את חייו מתוך ראייה אמפתית של העולם כחלק בלתי ניפרד ממנו: מתוך משוקעות ואחריות רוחנית ואתית.
חוויה זוגית- אחדותית זו, אינה שמורה רק לרגעי התאהבות נדירים וחולפים, אלא מצוייה בשפע כפוטנציאל בלתי נדלה , שמימושו עובר דרך היכולת להתמרה ולהתמוססות.


פסיכולוגיית העצמי וחווית הבדידות הנפשית
"לא טוב היות האדם לבדו, אבל הוא לבדו, בין כה וכה" (נתן זך)

אחד הדברים העיקריים המייחדים את פסיכולוגיית העצמי כתיאוריה פסיכואנליטית, הוא שמושגי היסוד שלה ומושג הזולתעצמי במרכזם, מציעים חריגה ברורה אחת ממחשבות היסוד של הפילוסופיה המערבית המודרנית, לפיה כל הדברים בעולם הינם בעלי קיום ניפרד משל עצמם, וכך גם נפש האדם הינה ישות קבועה כשלעצמה , והיא ניפרדת וניבדלת מהסביבה.
בהמשך לאכסיומה זו, האדם הבוגר והבריא בנפשו אמור לעבור תהליך של התאבלות נורמלית, שאחריה הוא מכיר בניפרדותו ומקבל בהשלמה את סופיותו הנפשית והפיזית ,את מיגבלות הקיום היחיד והחולף שלו, ואת אי היכולת לממש ולהגשים את כל שאיפותיו במלואן.
משימה התפתחותית נוספת שמחשבת הניפרדות הנפשית מציבה בפני האדם ,היא השלמה עם הבדידות הקיומית כחוויה בלתי נמנעת לכאורה, משום שגבולות הגוף והנפש המפרידים בין אדם לרעהו, אינם ניתנים לעולם לביטול .
עם זאת, חרף ההכרה הבוגרת בניפרדות וקבלת הסופיות והבדידות, הגעגוע למזיגה אחדותית לעולם קיים ,והוא לובש לעיתים קרובות את צורתה של הכמיהה אל האחר :"הכניסי תחת כנפך והיי לי אם ואחות ויהי חיקך מקלט ראשי קן תפילותיי הנידחות" (ח.נ. ביאליק)
אלא שהגישה לאותה עיר מקלט ,בחיקה ימצא היחיד תקווה ונחמה לפצעי הקיום הסופי והמאוכזב שלו, אינו פשוט כלל: חרף הגעגוע וההשתוקקות לקירבה המאחדת, יחסים בין אדם אחד לבין אחר הנחווה על ידו כאובייקט ניפרד ממנו, נידונים לעולם להכיל בתוכם אמביוולנציה , מאבק כוחות ואפילו שנאה .
התיאוריות הפסיכואנליטיות מרבות להדגיש את האמביוולנציה הזאת ולכל אחת מהן דרך יחודית משלה :בין אם מדברים בטרמינולוגיה הקלאסית על תוקפנות כדחף מולד ויריבות אדיפלית כנגזרת של דחפים, ובין אם מדגישים , כמו מלני קליין, את הקנאה והשנאה הבלתי נמנעת לאובייקט האהוב שהוא לעולם ניפרד מהעצמי ואינו ניתן לניכוס מלא אלא במחיר של אבדן בוחן המציאות.
מעבר להבדלים בין התיאוריות, כולן נולדו על ערש אכסיומת הניפרדות המתייחסת לאחר כנבדל מהעצמי ולפיכך כחיצוני לו, ועלול בנסיבות מסויימות, להפוך לאוייב.
בהקשר זה אזכיר את מחשבותיו של הסופר והפילוסוף ז'אן פול סארטר כמייצג את הזרם האקזיסטנציאליסטי של הפילוסופיה המערבית המודרנית. על פי סארטר, האדם נתון לעולם במאבק נפשי נורא מול סביבתו הקרובה והרחוקה, אשר יחסה האינטרסנטי כלפיו הופך אותו לאובייקט וגוזל ממנו את חווית החיוניות הנפשית שבהיות סובייקט פועל ובעל חופש בחירה משלו.
מכאן, שבין בני אדם המקיימים ביניהם מערכת יחסים כלשהי, מתרחש סוג תמידי של מאבק, סמוי או גלוי, בו כל אחד מהם מעוניין להיות סובייקט טהור אשר נזקק לשם כך לאחר כאובייקט, הנמצא כביכול תחת שליטתו.
גם יצירותיו של קפקא מיטיבות לתאר את האכזריות הנוראה המצוייה בתוך ההוויה המנוכרת והבודדה. הבדידות הקפקאית היא אינסופית, ואינה נובעת מהעדר פיזי של בני אדם אחרים, אלא ממצב של העדר מוחלט במבט אמפתי, בתוכו יכול למצוא אדם משמעות לחייו ולחוש עצמו כבעל קיום נפשי. חוויה מנוכרת כזו של חוסר משמעות עלולה ליצור יאוש סיזיפי (קאמי). לפי פסיכולוגיית העצמי, מה שיוצר אותן חוויות קשות של בדידות נפשית וניכור הוא העדרו המוחלט של מגע קרוב ואמפתי עם הזולת: "גן נעול .לא שביל אליו לא דרך .גן נעול- אדם" (רחל)
ואם להחמיר עוד יותר את תמונת הבדידות הקיומית שגוזרת עלינו אכסיומת הניפרדות, עלינו לזכור כי פעמים רבות, אותו מנעול בלתי חדיר הכולא את האדם בתוך עצמו ,לא רק מונע ממנו את קירבתו המחייה והמנחמת של האחר, אלא מפריד אותו גם מעצמו, ויוצר פיצול נפשי מכאיב, בין מהויות נפשיות שונות:
כאשר האדם לומד לזהות את עצמו כסובייקט הניבדל מסביבתו, הוא לומד גם לקבל את היותו נתון לעולם למבטם של אחרים, המתבוננים בו ומודדים אותו כאובייקט .
הפער הזה שבין החוויה הנפשית לבין תמונת עצמו המשתקפת בעיניהם "האובייקטיביות" של אחרים , יחד עם הזדהותו של האדם עם תמונה מסולפת ורחוקה זו של עצמו, יוצר את תחושת המרחק של אדם מנפשו שלו.
הבדידות הקיומית נובעת אם כן מאכסיומה זו של נפרדות הנפש, והיא תולדת השסע שבין העצמי לבין הסביבה מחד, ומאידך -בין העצמי כחוויה אותנטית לבין העצמי המזדהה עם התייחסותם המחפיצה והמנכרת של אחרים כלפיו.
אך למרות שנפש האדם התאמצה להסכין עם מידה מסויימת של בדידות כחלק מההכרח הדפרסיבי לקבל "מציאות" שהיא לעולם חלקית ,סופית וחסרה , הרי רוח האדם , שאפה מאז ומעולם לגבור על הבדידות , לנצח את גבולות הניפרדות הנפשית, ולנגוע במהות האינסופית של הקיום.
אלא שהחיפוש אחרי חוויות מסוג אחר, במסגרתן ימצא מרפא של ממש לכאבי הקיום הניפרד , לא נכלל בתחומי העניין של הפסיכואנליזה הקלאסית, לפחות לא עד לעלייתה של פסיכולוגיית העצמי.
הנגיעה במימד האחדותי והאינסופי של הקיום, הייתה מעניינם הרוחני של משוררים ואנשי דת בלבד.

חווית ההתאהבות וזיקת זולתעצמי
"באת אלי את עיניי לפקוח
וגופך לי מבט וחלון וראי" (לאה גולדברג)

שאלת האהבה וההתאהבות היתה מאז ומתמיד סוגיה מרכזית בפסיכואנליזה ובהגות הפילוסופית העתיקה והמודרנית. כבר ב"משתה" של אפלטון, מועלים רעיונות פילוסופיים המציעים את האהבה כערך מכונן עצמי, בעל איפיונים שהיום היינו עשויים לכנותם נרקיסיסטיים, לא פחות מאשר ליבידינלים. אלא שכל הרעיונות הללו, הפילוסופיים והפסיכואנליטיים גם יחד, התבססו באופן חד משמעי על אכסיומת הניפרדות ועל יחסים בין שתי ישויות נבדלות.
על רקע אותה עליונות פילוסופית- פסיכולוגית בלתי מעורערת של תפיסת העצמי כניפרד מהסובב אותו, חוויות אחדותיות נחשבו למשהו אי-רציונלי, לאילוזיה (ולעיתים לדלוזיה). לפיכך, גם חוויות של מזיגה נפשית אחדותית האופייניות כל כך לנאהבים , נחשבו כאשליה זמנית, כמעט מסוכנת, פרי השפעה הורמונלית או אחרת אשר דינה לחלוף עם הזמן ואולי אף טוב שכך .
למעשה, ההתאהבות עצמה כמשוקעות טוטאלית באדם אחר, נחשבת לא פעם למעין חולי נפשי שכיח הפוגע זמנית בשפיות.
"שפיות" זו, מבוססת כמובן על ההנחה שהקיום הניפרד והסופי ,הוא הקיום היחיד האפשרי לבני האדם.
כניסתה של פסיכולוגיית העצמי לשדה הפסיכואנליטי שינתה את התמונה באופן מהותי, בהציבה במרכזה את מושג הזולתעצמי, שעצם מהותו אחדותית ומשמעותו- שניים שהם אחד.
שינוי מהותי זה, מאפשר לנו לראות את ההתאהבות לא כאשלייה הורמונלית זמנית שמטרתה להבטיח המשך המין האנושי ותו לא , אלא כדרך לנגוע בחוויה נפשית אמיתית, חיונית , אשר התחלפותה בחוויה אחרת אינה התכלות או התפכחות מאשלייה , ומהותה הגרעינית יכולה להימצא לנו בכל רגע בחיינו.
אני מציעה אם כן שההתאהבות אינה תעתוע הורמונלי של אשליית אושר רגעי, שמטרתה אבולוציונית בלבד, אך בו זמנית היא גם אינה חוויה נדירה, בלתי נתפסת וגדולה מהחיים, כפי שמחשבה שכיחה אחרת עשוייה אולי להציע.
אני מציעה לראות את ההתאהבות כמצב אינטנסיבי ביותר של זיקת זולתעצמי , על איכויותיה המיוחדות של חוויה זו, ואת היכולת להתאהב אני מציעה לראות כיכולת להימצא בתוך זיקה כזו ולשמר אותה.
אם נבדוק את המצב האחדותי בו נמצאים הנאהבים זה כלפי זה, נראה שראייתם זה את זה אינה ראייה חיצונית "אובייקטיבית", כי אם ראייה אמפתית, דהיינו ראיית האחר מבפנים, והשקעה נרקיסיסטית בו כאילו היה עצמי. כך, באופן טבעי לגמרי, מספקים הנאהבים זה לזה את המירורינג האמפתי החיוני כל כך לבניית העצמי ולשיקומו.
במקביל, מאפשרת ההתאהבות את הזרמתו של חומר חיוני נוסף- האידאליזציה.
באמצעות האדרת האהוב כחלק מהעצמי, מתרחשים שני דברים:
הראשון הוא שיקום העצמי האישי, של היחיד, אשר מואדר דרך הזדהותו והשתייכותו אל האהוב המושלם, והשני - האדרתה של האהבה עצמה כחומר בורא חיים, כמהות המכוננת התמרה והתקיימות על-אישית.
שכן במקביל לאותו נרקיסיזם אגוצנטרי כביכול, המאפיין את הנאהבים אשר שקועים באופן אינטנסיבי בהתרגשותו של העצמי הנבנה לפתע מחדש בעזרת חומרים חיוניים אלה, אנו עדים להרחבתה של אידאליזציה אוהבת זו כלפי העולם כולו.
נדמה שכאשר מתרחשת זיקת זולתעצמי התאהבותית בין שני בני אדם , בין היא מלווה ביחס ליבידינלי-מיני ובין אם לאו, מתרחשת לעיתים קרובות גם התמרה של העצמי במסגרתה נולדות יכולות רוחניות גבוהות יותר, כמו יצירתיות, חוכמה, נדיבות וחמלה.
זאת כחלק ממצב קיומי אשר קוהוט כינה בשם נרקיסיזם קוסמי, מצב אשר רענן קולקה קושר אותו להבט האידאליזטורי של זיקת הזולתעצמי, המאפשר לאדם לחוש עצמו לא כיחיד בודד ,בן חלוף, אלא כחלק ממשפחת האדם והעולם בכלל, חלק בלתי ניפרד של התקיימות אינסופית.
נדמה לי שאין צורך להכביר מילים על הקשר בין זולת עצמי של תאומות לבין מצבם של הנאהבים, אשר בבואם לנסות ולתאר את האהוב, משתמשים לעיתים קרובות בביטויים כמו :נפש תאומה, תאום רוחני וכדומה. החוויה הנפלאה הזאת של תאומות נפשית עם אדם אחר, אין כמוה לבטל באופן מיידי ומוחלט הן את החייץ הנפשי המפריד את האדם מהעולם הסובב אותו, והן את הניכור התוך נפשי של התייחסותו לעצמו כאל אובייקט זר ולעיתים אף מוזר.
חווית ההתאהבות, כביטול של הגבולות הבין- נפשיים המפרידים סובייקט אחד ממשנהו, אינה אם כן אשלייה אלא מצב של זיקת זולתעצמי . בניגוד לדעה לפיה התאהבות היא מצב נדיר, אני מבקשת להציע אותה כמצב שכיח למדיי.
גם אם לא כל התאהבות, קרי משוקעות בזיקת זולתעצמי , מלווה בהכרח בתשוקה ארוטית ליבידינלית כלפי אדם אחר, הרי שהיא תמיד כרוכה בנגיעה משמעותית בהוויה האחדותית שמעבר לגבולות הניפרדות.
ככזו, היא מהווה מרפא של ממש לבדידות האנושית.
בהקשר זה, אני מציעה לראות את אי היכולת להתאהב, כקושי לוותר על הניפרדות לטובת חווית המזיגה האחדותית, וסירוב לשחרר את האחיזה בנרקיסיזם האישי.
קושי כזה הינו בדרך כלל תולדה של כשל עבר טראומטי מדיי בקשר עם הזולתעצמי, בעיקר הארכאי.
אי היכולת למשוקעות ולהתאהבות, משמר חוויה מכאיבה של בדידות וחוסר חיוניות, כפי שניתן לראות בתיאור המקרה המובא להלן.

*תיאור מקרה

*ניסיון פסיכותרפויטי ממושך, עשוי לאפשר כתיבה יצירתית של תיאורי מקרים השומרים על פרטיותם המוחלטת של המטופלים מחד, וממחישים באופן מקצועי ומהימן דיו את הפרקטיקה הקלינית הייחודית מאידך. לפיכך, כל דמיון בין הדמויות וההתרחשויות המופיעות בדוגמה זו לבין אנשים אמיתיים הינו מקרי בלבד.

"...כבר לא כואב, כבר לא אוהב.
וקרוב ורחוק, שניהם במרחק גדול ממני ושווה."
(יהודה עמיחי)

גיא, רווק בן 35, נאה ומרשים מאד, אקדמאי עובד בתחום הפיננסי ומצבו הכלכלי טוב. מרבה לצאת עם בחורות אך לא מצליח (ולדבריו גם לא רוצה) למצוא זוגיות.
הגיע לטיפול בגלל תחושות מתמשכות של תיפלות, שיעמום ,ריקנות, וחוסר מימוש אישי ומקצועי. החוויה העיקרית שלדבריו מלווה אותו מאז ומעולם היא הבדידות. אופן דיבורו השטוח והאדיש, מצוי בניגוד בולט לרושם הראשוני שהופעתו המרשימה יוצרת.
בשיחות הראשונות מבטא תחושות של אכזבה מעצמו ומיכולתו הרגשית הדלה, יחד עם תיסכול ושיעמום מהעולם הסובב אותו ומשדר פעמים רבות עליונות ובוז.
במקביל לגנאי כלפי אחרים, הוא נוטה לשיפוט עצמי חמור ומבטא תחושה של מיאוס מעצמו:
"מגיל צעיר אני משחק את המשחק שמצפים ממני לשחק: מתפעלים ממני, ואני יודע שלא ממני מתפעלים, אלא מהבלוף, מהרושם שאני יודע לעשות. אני אדם מזוייף .יש לי חברים ויש בחורות שרוצות אותי, אבל אני תמיד לבד. משתדל לשרוד, לא ליפול- אם אפול, אני יודע שלא יהיה לי כוח לקום מחדש."
בהמשך אומר : "אני רואה אנשים חיים אחד עם השני שנים, ולא מצליח להבין את זה. איך לא נמאס להם? איך לא בא להם לברוח? אני לא יודע מה זאת אהבה שנמשכת כל כך הרבה זמן. זה לא הגיוני בעיניי."
הקשר הרגשי היחיד שהיה לו, נמשך כשנתיים והיה רצוף מריבות ומאבקי כוח. הנתק היה חד וכואב, ואחריו באה תקופה של קהות רגשית בדידות ודיכאון. מאז חלפו שלוש שנים והוא טרם הצליח להתאהב .
הקשר שאבד היה מיוחד במינו ומפתיע: זה קרה כאשר כמעט בלי לשים לב, מצא עצמו נקשר רגשית לנעמה, בחורה שעבדה איתו והיה מיודד איתה מאד: "בחורה עם ראש טוב, חכמה, מצחיקה, ישרה. לא חשבתי בכלל לצאת איתה, היא הייתה כמו חבר נאמן והרגשתי איתה חופשי ובטוח "
אלא שפעם אחת היתה מסיבת פורים בעבודה, שניהם שתו יותר מדיי ואיכשהו נהיה פתאום גם רומן: ענק, מפחיד, סוחף, לא צפוי.
בציניות כואבת הוא אומר: "חשבנו שאנחנו "נפשות תאומות". היא היתה כל כך דומה לי. זה היה מושך בצורה לא רגילה, אבל פתאום, מתוך קירבה כזאת שבה אני מספר לה את כל הסודות שלי והיא את שלה, אני מוצא עצמי בצרה גדולה כשהיא נהיית גם הבחורה שלי, זו שאני צריך לברוח ממנה! אני לא יכול להרשות לעצמי להסתבך עם מישהי שמכירה אותי יותר מדיי ורואה את הבלוף שלי ממרחק אפס. הרגשתי שאני מוכרח להרוס את הכוח שיש לה עליי. לא יכול להסתכן איתה. מוכרח לברוח ממנה לפני שהיא תפגע בי.
וכל הזמן אני פוחד. ושונא את הפחד הזה. עד שהכרתי אותה לא פחדתי מכלום. "
רקע ביוגרפי
"אני כמו כלי יריה קצת מיושן,
אבל מדוייק מאד: כשאני אוהב,
הרתע חזק מאד, חזרה עד הילדות, וכואב."
(יהודה עמיחי)
גיא הבן הצעיר במשפחה בת שלושה ילדים. שני אחיו מבוגרים ממנו בהרבה וילדותו עברה עליו כילד יחיד בבית. אביו הרבה לנסוע לתקופות ארוכות לחו"ל במסגרת עבודתו, ובשובו היה מביא עימו משחקים מיוחדים "עם ריח של חו"ל"- מעמדו של גיא בקרב חבריו נבנה לא מעט על מתנות אטרקטיביות אלה. גיא זוכר קשר קרוב אך טעון עם אימו, שסבלה מכאבי ראש תכופים וכנראה גם מדיכאונות. בכל יום כשחזר מבית הספר ,היה מוצא אותה ישנה "שנת צהריים" ממושכת . הוא היה מניח בשקט את הילקוט, אוכל משהו שמצא במקרר, ויוצא החוצה. לפעמים הולך לחבר, ולפעמים משוטט ברחוב ומסתכל על אנשים:
"הייתי סקרן , אהבתי להסתכל על אנשים ברחוב ולנחש מה המקצוע שלהם לפי איך שהם נראים. אחר כך הייתי מנחש מאיפה הם באים ולאן הם הולכים עכשיו, ולפעמים עוקב אחריהם לנסות לראות אם צדקתי. זה היה משחק שמאד אהבתי לשחק עם עצמי.".
בגיל ההתבגרות התגלה לגיא כי נסיעותיו של האב היו מעין "פיתרון" ליחסי זוגיות כושלים . בידיעתה החלקית של האם, ניהל האב מערכות יחסים מחוץ לנישואים, עד שהתאהב אהבה גדולה, והחליט לעזוב את הבית. גירושי ההורים היו קשים וגיא סרב לדבר עם אביו במשך שנים ארוכות. עם אימו, הפכו יחסיו למעיקים ורוויי אשמה והוא ניצל כל הזדמנות לשהות מחוץ לבית ולהימלט מטרוניותיה על שהוא דואג רק לעצמו, ומשאיר אותה בבדידותה.
גיא היה תמיד בחור פופולרי בקרב הבנות. את יחסו לנשים הוא מחלק לשתי תקופות- עד לרומן עם נעמה נהג לומר לעצמו שמכיוון שאינו רוצה קשר רציני עד גיל 35, אינו מעוניין להיקשר רגשית לבחורה, מפני שהיא תצפה ממנו למחוייבות בה לא יוכל לעמוד. כך ,על כל פנים, נהג להסביר לעצמו את התנהגותו .
אחרי התנפצות הרומן עם נעמה, אי היכולת שלו למצוא עניין רגשי בשום דבר, לבשה צורה של ייאוש. הוא יצא הרבה, אך בכל פעם שהשיג בחורה שחשב שרוצה , איבד עניין תוך זמן קצר, והתחיל להשתעמם ולתכנן תוכניות איך לצאת מהקשר מבלי לפגוע בבחורה ולהיפגע מכעסה, אותו הוא חווה כמוצדק לגמרי .כך עברו כמעט שלוש שנים: "לא שמתי לב בכלל לזמן שעבר מרוב שהימים דומים זה לזה. אני לא מרגיש כלום, רק קהות ושיעמום. צף מעל החיים אבל לא נוגע בהם. לא מתערבב."

הטיפול
במהלך הטיפול מגיעים גיא והמטפלת להכרה והבנה כי האבדן המכאיב והטראומטי שחווה סביב הפרידה מנעמה, לא היה האבדן הראשון בחייו: למרות נוכחותם הפיזית של הוריו הוא לא זכה בילדותו ליותר מדיי רגעים של ניראות , אם בכלל. ובכל זאת, אל מול הורים העסוקים זה בענייניו שמחוץ לבית וזו בדכאונותיה שבתוך הבית, מצא גיא דרכים משלו לקיים את נפשו דרך משחקים דמיוניים בהם השתתפו בני אדם אחרים שלא בידיעתם. גירושי הוריו ובעיקר גילוי השקר שקדם להם, שמטו את הקרקע תחת האידאליזציה של האב ,שאמנם נעדר הרבה מהבית אך עבד קשה למען המשפחה, והמתנות השוות שהביא תמיד, היו הוכחה הן לאהבתו את בנו, והן לערכו ומשמעותו בעולם . דרך השתייכותו לאב המצליח, חש גיא שהוא עצמו בעל ערך בעולם.
הוא התרסק: "לא ידעתי עוד מי אני ומי אלה האנשים שחשבתי שהם ההורים שלי. הפסקתי לדבר כי לא סמכתי יותר על שום דבר. בעיקר לא על מילים, שאפשר לשקר איתן כל כך." לאחר ההתרסקות ותגובת הזעם הנרקיסיסטי של ניתוק הקשר עם האב וההתרחקות מהאם, החל כנראה לפתח אותו מעטה הגנתי בלתי חדיר רגשית.
בזכות רגישותו הגבוהה, ידע תמיד לזהות את חולשותיהם של אחרים ולתפעל אותן לצרכיו שלו. מבנה הגנתי זה של העצמי, שימש לו כטלאי נפשי , שהונח על החור הנורא שנפער עם פקיעתה הפתאומית של מטריצת הזולתעצמי האידאליזטורית ,זו שהחזיקה את חווית הקיום הרגשי שלו כמי שמשתייך למשהו גדול ממנו .
טלאי זה איפשר את המשך הישרדותו הנפשית, אך במחיר כבד של בדידות, ניתוק רגשי ופיצול העצמי – מחד, דמות גרנדיוזית ומנופחת של "מצליחן שהעולם קטן עליו", ומאידך- אדם בודד וחלש המקפיד להסתיר את פגיעותו, חרד מנפילה, מפציעה נוספת של נטישה או עלבון... חושש מכל מה שעלול לחורר את הריקמה העדינה של הטלאי ההגנתי, המסתיר התפתחות משובשת, קטועה.

נראה שהרומן עם נעמה, עורר באופן לא מודע את התקווה לחידוש זיקת הזולתעצמי שנקטעה בעבר -
איתה, הוא חש מובן באופן מלא, ולפחות במשך זמן מה, יכול היה להשיל מעליו את הטלאי ההגנתי של תחושת העליונות והבוז לאחרים , ולחוות עצמו כאדם שלם, שהזדקקותו לזולת אינה נחווית כאיום רב מדיי. הענותה המדוייקת של נעמה כזולת עצמי של תאומות ,אשר הותנעה מהדמיון הנפשי ביניהם, סיפקה לגיא הן את המירורינג והן את האידאליזציה , שתי איכויות החיוניות לתחושה של קיום בטוח בעולם - הניראות העניקה לו תחושה שהוא בעל ערך למרות חולשותיו ופגיעותו, אותה הרשה לעצמו לחשוף ,אולי לראשונה בחייו. ואילו התאומות והאידאליזציה , איפשרו לו לחוש שאינו עוף מוזר יחיד במינו בעולם, ויש לפחות עוד מישהי אחת כמוהו- איכותית וראוייה להערכה, שאפשר להאמין בה ולהשען עליה.
אלא שבמקביל לאושר, התעורר גם פחד נורא: פחד זה, והצורך לברוח דווקא ממי שמעורר את התקווה לאיחוי השבר הנפשי, אופייני מאד למי שחווה כשלים טראומטיים של זולתעצמי בעבר.

המטפלת נתקלת בקושי זה מהרגע הראשון לטיפול- עליה לעבור בזהירות דרך חומת הציניות והבוז העצמי שגיא עוטה , דרך הדיבור שווה הנפש המבקש להסתיר גוונים וצלילים בלתי נשלטים, דרך המרחק הרגשי שהוא מקפיד לשמור ממנה ,דרך המבט הספק מזלזל ספק מסתייג, בו הוא מקבל את מאמציה להיות אמפתית ולהבין אותו ,יותר מכפי שהוא מרשה לעצמו ולה גם יחד . היא עושה דרכה בזהירות ומשתדלת שלא לפגוע במעטה הגנתי זה בטרם עת. מעטה זה צריך לנשור מאליו, עם התחדשות הצמיחה של העצמי.

זיקת הזולתעצמי נבנית לאיטה דרך מירורינג אמפתי לחוויה הרגשית הקשה של גיא, לתחושותיו כלפי עצמו והעולם, ולכוחותיו הנפשיים. המטפלת מחפשת מילים מדוייקות למשאלותיו הכמוסות למגע אמפתי וקרוב עם מי שמבין באמת ומקבל אותו כשלם, על יכולותיו וחולשותיו האנושיות.
בהדרגה מצליח גיא שלא לדחות את המילים המוצעות לו כ"זיוף" או כ"חיזוק מעליב לאגו" , ולומד לסמוך עליהן כהדהוד של כוח חיים המצוי בתוכו. הוא מתחיל להבין ולקבל את הבחירות שעשה בחייו, ולומד להכיר את עצמו לא כמי שמשקר, אלא כמי שנחוש להגן בכל מחיר על גרעין העצמי האמיתי והפגיע שלו. לאט לאט הוא נוגע מחדש בתקווה שיום אחד אפשר יהיה להניח לגרעין זה לשוב ולהתגלות גם מחוץ לחדר הטיפול, ולהפציע מתוכו דרך בחירות ומעשים שינבעו מהערכים הכמוסים של הוויתו, ולא מתוך ערכי ההישרדות המטריאלית בלבד.
נקודת תפנית בטיפול מתרחשת יום אחד, כאשר בעקבות התייחסות של המטפלת למראהו העייף, הוא מחליט לאזור אומץ ולספר לה על מה שהוא מכנה "ההתמכרות שלי לאינטרנט"- מסתבר שגיא מבלה שעות רבות ביום בגלישה ברשת, לא פעם על חשבון שעות שינה יקרות. כשהוא מספר זאת למטפלת, הבושה והמבוכה ניכרות בו מאד והוא אומר :
"ככה זה, אני דפוק. יושב לילות שלמים וקורא שטויות שכותבים יצורים דפוקים כמוני. פחדנים שבורחים מהחיים האמיתיים".
המטפלת מקשיבה, ואחר כך שואלת בעניין מהם האתרים בהם הוא גולש. גיא מספר שהוא חבר מזה זמן מה בפורום שנקרא :"שנינו לא ביחד , רק כל אחד לחוד".
האידיאולוגיה של פורום זה, היא מלחמה בלחץ החברתי לחיות בתאים משפחתיים ולהקים זוגיות, ומאבק של חבריו על הזכות לחיות חיים מלאים ואותנטיים לבד, מבלי להתפשר על מה שנחשב בעיניהם כזיוף .
למרבה המזל, המטפלת אינה נבהלת מהאידיאולוגיה העגומה של הפורום ואף אינה מתפתה לפרש את העיסוק בו כהגנה מפני קשר אמיתי. ממילא גיא מיטיב ממנה לעשות זאת.
היא מבטאת את התרגשותה למראה סימני חיים חדשים הנובטים בו, ומעודדת אותו להמשיך ב"תחביב הוירטואלי".
מתברר כי מה שמרתק אותו לאינטרנט הוא היכולת לפגוש באופן קרוב ואינטימי סיפורי חיים של אחרים ,באמצעותם הוא יכול למצוא את עצמו ובו זמנית לא להיות מחוייב בשום צורה לקשר כלשהו עימם.
הוא אומר : "אני לא רוצה להפגש איתם או להכיר אותם, ואף פעם לא ארצה לדעת מי הם באמת. אני רק רוצה להסתכל, לראות איך הם חיים, מה הם מרגישים.
המטפלת אומרת: "אולי דרך התבוננות בהם, אתה מוצא גם משהו שלך. משהו מעצמך."
גיא נרתע: "זה פתטי, לא? כמו סוטה שמציץ לאחרים בלי שיראו אותו.."
והמטפלת אומרת: "לא, לא כמו סוטה שמציץ , כמו ילד בודד אבל מלא סקרנות לחיים ורצון לחיות ולאהוב. ילד שהולך לבד ברחוב ומסתכל על אנשים, מנסה לנחש חיים של אחרים... אולי כהבטחה לחיים שיוכלו להיות לו? אולי כגעגוע לחיים שיכלו להיות לו? אולי כדרך להרגיש שיש כל כך הרבה אפשרויות לחיות, החיים כל כך אינסופיים...."
גיא מתרגש . דמעות עולות בעיניו. הוא אומר: "כן, כזה ילד הייתי, איך ידעת?"
המטפלת עונה: "כי גם עכשיו אתה כזה- בודד, אבל מלא רצון לחיות ולאהוב. למרות הכאב והפחד."
מרגע זה ואילך, משתנה משהו בברית ביניהם, ודומה שהיא נעשית הרבה פחות שבירה. השיחות הטיפוליות מתמלאות חיים דרך סיפורי הפורום והוויתו- המטפלת מקשיבה, מתעניינת, מחווה את דעתה על ההתרחשויות הוירטואליות , ויום אחד מפתיע גיא ומודיע שיזם ערב חברתי לחברי הפורום .
דבר מוליד דבר, וגיא מוצא עצמו מגוייס להשקעה הולכת וגדלה בפורום, אשר בניצוחו, ההופך לקבוצה חברתית ממשית, המייסדת לעצמה מערכת מסודרת של פעילויות -טיולים, הרצאות וסדנאות. הציניות המפורסמת , בת לוויה נאמנה בטיפול כמו גם בחיים, הולכת ונושרת מגיא ככל שהוא הופך לפעיל נלהב בקבוצה זו. הוא מספר :
"גם שם אני מנהיג, כמו בכל מקום, אבל מנהיג מסוג אחר: לא כזה שחייב להיות במרכז, לא כזה שצריך שיעשו תמיד את רצונו, וגם לא כזה שמחכה למחיאות כפיים והתפעלות. אני יותר כמו מין אם בית שלהם - עושה טלפונים כדי לארגן להם מפגשים, דואג, מטפל, אם מישהו לא מגיע למפגשים אני מתקשר אליו ומעודד אותו לבוא, אם מישהו נכנס לדיכאון למשבר, אני יושב ומקשיב לו, מנסה להבין מה עובר עליו. "
אחת ה"מטופלות" של גיא , בחורה עם סיפור חיים דומה מאד לשלו, נקשרת אליו בקשרים קרובים ובשלב כלשהו הם מעזים לנסות גם קשר אינטימי.
אומר בזהירות :
"יש לי הרגשה שיש לזה סיכוי. איתה זה קל יותר, כי בכל פעם שיש איזה מתח קטן בינינו ואני נבהל , אני מזכיר לעצמי שהיא פוחדת אפילו יותר ממני, ואני חושב איך אני יכול להרגיע את הפחד שלה.
זה לא קשה, כי אני יודע בדיוק מה אני הייתי רוצה אילו הייתי במקום שלה.
...וכשאני נותן לה את מה שהיא צריכה בלי להתעקש שהיא תיתן לי קודם את מה שאני צריך , אני נותן גם לעצמי. כשאני מרגיע אותה, אני נרגע בעצמי, ואז אני גם מרגיש הרבה פחות לבד."

דיון
בטיפול זה מתקיימות שתי תנועות נפשיות שונות ,המשלימות זו את זו:
האחת, היא תנועתו של העצמי המחלים מפצעיו ומפציע לאיטו, לאחר שהשיל בהדרגה את המעטפת המגינה-חונקת שעליו, ושאף לתוכו את חומרי האמפתיה שמספקת מטריצת ההזנה של הטיפול.
תנועה זו ממקמת אותו בצד המקבל של המטריצה - הוא זה המשתמש באמפתיה של המטפלת והוא זה הקורא את הגיגיהם של חברי הפורום האנונימיים המשמשים לו זולתיעצמי פסיביים, כשהם מאפשרים לו להתבונן בעצמו דרך התבוננות בהם דרך כתיבתם.
התנועה השנייה מתרחשת לאחר זמן רב בו "מתורגלת" התנועה הראשונה של הפצעת העצמי- ברגע מסויים גיא מסוגל לוותר לא רק על מעקה הביטחון שמספק לו המבנה ההגנתי, אלא גם על הפצעתו הבריאה כעצמי בעל צרכים משלו. באמצעות האמפתיה, הוא הופך לזולתעצמי לאחרים- תחילה לחברי הפורום, ואחר כך לבת זוגו החדשה.
נקודה אחרונה זו, חשובה במיוחד -
המעבר בין שתי התנועות הקיומיות הללו, בין היות עצמי מפציע הנזקק לזולתעצמי, לבין התמוססותו של עצמי זה לכדי מצב של זולתעצמי המשוקע בהווית האחר, היא תנועה קריטית להתפתחות הנפשית - זהו המקום בו אנו יכולים להניח זמנית לדיבור על ההתפתחות והריפוי של העצמי היחיד, ולעבור לדבר על התפתחות רוחנית של העצמיות .
קוהוט מכנה את המעבר הזה שבין עצמי יחיד, המותנע דרך קבלת מירורינג אמפתי לגרנדיוזיות , אל עבר ויתור זמני על צרכים אישיים אלה מתוך משוקעות אמפתית בעולם הסובב אותו , בשם התמרה.
במצב נפשי זה, שוב אין האדם חווה עצמו כניפרד מהסביבה אלא כחלק אינטגרלי ממנה, ונולדת בו היכולת לחמלה ולנתינה.
באשר לגיא, נדמה יש בהחלט מקום לתקווה ,שאינה נשענת על משאלת לב בלבד אלא על היכולת החדשה שלו להשקיע עצמו באחר לא רק על מנת לקבל אמפתיה, אלא גם כדי לתת – מתוך התכוונות ויכולת לויתור עצמי ,המבוססת על ההכרה בהבט האחדותי של הקיום, המשותף לו ולאחרים.

נישואים כמטריצת זולתעצמי פוטנציאלית - הסיכוי והסיכון
"עצות האהבה הטובה:אל תאהב הרחוקות. קח לך מן הקרובות" (יהודה עמיחי)

בדוגמה הטיפולית שהובאה, השבר הטראומטי בעברו של גיא לא איפשר את המשך התקיימותה של זיקת הזולתעצמי שנוצרה עם נעמה, והוביל לדרמה הנפשית הסוערת שבסופה שבר נוסף .
אלא שחיי זוגיות ונישואים לא תמיד נשברים בשל דרמות סוערות שמקורן בפצעי עבר טראומטיים. פעמים רבות הם דועכים לאיטם בשל מחסור כרוני ביחסים בעלי איכות אחדותית . מחסור זה עלול להיגרם מסיבות פרוזאיות ולא דרמטיות כלל, אך עם זאת, הרסניות לא פחות.
בהתייחסות נדירה למדיי לנושא הזוגיות והנישואים , כותב קוהוט בהערת שוליים בספרו "כיצד מרפאת האנליזה":
..."בנוגע לנושא זה האחרון , (זהו) נושא חשוב ביותר הממתין לחקירה מפורטת מנקודת המבט של פסיכולוגיית העצמי-
נהגתי להתלוצץ במשך שנים כי "נישואין טובים הם כאלה שבהם בכל זמן נתון רק אחד מבני הזוג משוגע"... רק עתה , מכל מקום, בעזרת הבנת פסיכולוגיית העצמי ,אני יכול לתפוס את משמעות הבדיחה שלי. האמת שהיא מרמזת עליה היא שנישואין טובים הינם כאלה שבהם אחד מבני הזוג נענה לאתגר של מילוי פונקציות הזולתעצמי ,שהעצמי הלקוי זמנית של בן הזוג זקוק להן ברגע מסויים.
ומי יכול, פוטנציאלית ,להיענות לצרכיו של אדם בהדהוד אמפתי מדוייק יותר מאשר בן/בת הזוג בנישואים?
ועל דרך ההיפוך: כפי שמזדמן תכופות לאנליטיקאי לראות- מי יכול לחולל טראומות אצל אדם יותר מבעל או אשה , אשר כמו הזולתעצמי ההורי מחולל הטראומה של הילדות, נענה בהבנה לקוייה, או שמתוך תחושת עומס יתר מסרב בכלל להיענות?
זהו אכן החומר שממנו עשוייה שבירת נישואין המלווה בשנאה תהומית של בני זוג ."
אני מבקשת להציע אם כן את המחשבה, ששיבושים חמורים בחיי נישואים, מקורם באי היכולת של בני הזוג לנהל באופן הדדי והרמוני את המטריצה האמפתית של זיקת זולתעצמי .
בין אם זה מפני ששניהם "משתגעים בו זמנית", כלשונו המתבדחת של קוהוט, ואף אחד מהם אינו מסוגל להיות זולתעצמי לאחר, ובין אם היחסים איבדו את הרכיב האחדותי שלהם כתוצאה משחיקת היומיום ,או שלא השיגו אותו מעולם ונותרו מבוססים בעיקר על עיקרון הניפרדות והשותפות בין שניים ,שלעולם אינם הופכים לאחד.
התנהלות זוגית המבוססת בעיקרה על ההוויה הניפרדת של בני הזוג, לא רק שאינה מרפאת את חויית הבדידות האישית של כל אחד מהשניים, אלא עלולה להעצים לכדי "בדידות זוגית" מכאיבה במיוחד - במושג זה, אני מתכוונת לחווית הפיצול הנפשי שבין קירבה פיזית ומרחק רגשי, חוויה המהווה קרקע נוחה לצמיחתם של מצבי קונפליקט ואי הבנה ממאירה.

נתבונן עתה בסיפור "פנים אחרות" של עגנון, המפליא להמחיש תנועה זו שבין בדידות בשניים לבין אחדות המכוננת היבראות משותפת . סיפור זה, מהווה כמדומה את אחד התיאורים הספרותיים המופלאים ביותר של חיי הנישואים ושברם:
הסיפור נפתח ביציאתם של הרטמן וטוני, כל אחד לנפשו, מבית הדין בו אושרו זה עתה גירושיהם זה מזה, וכך מתאר עגנון את שהתרחש בינהם למין ראשית נישואיהם ועד ליום גיטם:
"הרטמן לא היה רגיל להרבות שיחה עם אשתו, לא כל שכן בעסקי פרקמטיא. מיום שבנה לו בית,תחם בין ביתו לבית מסחרו. אבל דרך העסקים להיגרר אחר בעלים.ופעמים נכנס לביתו כשדאגתו על פניו. בראשונה כשהיתה אהבתם עזה והיתה טוני מבקשת ממנו שיסח לה דאגתו היה פוטרה בנשיקה.
משעברו הימים הראשונים היה משיאה לעניין אחר. משרבו הימים, היה נוזף בה ואומר לה: לא דיין לצרות בחוץ שאת רוצה לגרור אותן לבית? בבית אדם רוצה להסיע דעתו מעסקיו הרעים."
מדוע נהג הרטמן באשתו מתוך ניפרדות יתר שכזו? מדוע למרות אהבתו העזה אליה, שמר והסתיר מפניה את נבכי נפשו ועולמו ? זאת איננו יודעים מהסיפור. כל שאנו יודעים הוא שעיקרון הניפרדות הנפשית בולט עד להקצנה בהתנהגותו של הרטמן- הוא חי כמערכת קבועה וסגורה, שאינה מחוברת בשום קשר של הזנה רגשית לזולתעצמי שיכול לאפשר לו להשתנות ולצמוח.
"והואיל ומחשבותיו של אדם אינן נתונות בידיו, נמצאו מחשבותיו טורדות אותו , עושות את ביתו סניף לחנות. אלא שבחנות עסקיו מבלים את המחשבות, ובבית המחשבות מבלות אותו.
הרטמן, אביו לא הנחיל לו ממון ואשתו לא הכניסה לו נדוניא- כל שסיגל ,סיגל לו בעבודתו שעבד.
היה שוקד על עסקיו ומתרחק משאר דברים. כך עד שלא נשא לו אשה, וכך משנשא.
אלא כשהיה רווק אמר: אשא אשה ואבנה לי בית ואמצא קורת רוח מביתי.
כיון שנשא אשה ובנה בית, ראה עצמו עירום מכל קיוויו.
בראשונה היתה תקוותו משעשעתו, עכשיו אף היא הלכה."
חייו הנפשיים של הרטמן, כמערכת בלתי חדירה, הולכים ומצטמצמים.
מה שנותר לו במקומם הוא מיצבור של דאגות פרנסה בהן הוא הוגה באופן כמעט כפייתי, כמבקש למלא ולו במשהו טורדני, את השעמום הנפשי שחיי ניפרדות וסגירות גוזרים עליו.
הוא חש שדבר מה אינו כשורה בחייו, אך אינו מצליח לעמוד על מהות החוסר העצום, מפני שלכאורה הכל נמצא- יש אשה , יש בית, יש פרנסה, יש ילדים, ולמרות הכל, הוא הולך ומאבד תקווה, הולך ונעשה "עירום מכל קיוויו".
בצר לו, הוא מתבונן במעשיה של טוני ומנסה להתעניין בדברים הלוקחים את ליבה - בחברים ובספרים אשר דומה שטוני מוצאת בהם עניין רב. אלא שכלפי החברים אינו מרגיש קירבה - חבריה של טוני הם בעיניו ולא שלו, והוא חש זרות מולם, ואילו הספרים שלה מתארים בני אדם שאף הם זרים לו ומשונים בעיניו מאד:
" אהבהבים ושמלות ,הרהורי דברים וגניחות שהספרים מלאים בהם, מה צורך לאדם מן הישוב לדעת אותם? כלום רוצה הייתי לישב עם בני אדם כגון אלו? "
בדידותו הולכת וגדלה, וכך גם המרחק שהולך ונפער בינו לבין אשתו. ומטיבן של הריקנות והבדידות הנפשית, שלעולם אינן שוקטות על שמריהן ומהוות הן קרקע פורייה לצמיחתם של עשבים שוטים- דיכאונות, חרדות, התמכרויות למיניהן ,ואף מחשבות של קנאה:
"התחיל מקרר רוחו בעישון. תחילה כדי לעמעם על המחשבות, אחר כך היה מעשן מתוך עמעום. תחילה ציגריות אחר כך ציגרות. תחילה במניין, לבסוף בלא מניין,עד שהיה עשנם עולה בכל הבית ולא ראה את נזקם . אדרבא, היה מחזיק טובה לעצמו שיושב ודומם ואינו מבקש מאחרים כלום. כל אדם עונג שלו! עונג שלי זה עישון, ועונג שלה ממקום אחר. ומאחר שלא נתן ליבו לידע מה עונג שלה ומעונג שלו לא היה מרוצה, נכנסה מהומה בליבו והתחיל מקנא לה מכל איש ,מכל אשה, מכל תינוק, מכל דבר."
וכאן מגיע עגנון אל שורה נפלאה, שאין כמותה לתאר את הטרגיות של הקיום הניפרד והחלקי ,שבתוכו גם התשוקה הגדולה ביותר וגם האהבה הגדולה ביותר, אינן יכולות אלא לדעוך, בסופו של דבר, ולהותיר אחריהן אך ורק מדבר שומם של ריקנות .זוהי ההוויה המטריאלית הסופית והמתכלה, שבה כל אחד חי לעצמו בלבד, ומה שניתן לאחד, בא לעולם על חשבונו של האחר :
"מיכאל הרטמן סוחר היה , ומוכר במידה ובמשקל. והיה יודע, שכל המבזבז מידה אחת, חסר הוא אותה מידה..."
כך, בפחות מעמוד כתוב אחד, מתאר עגנון באופן מדוייק להכאיב, תהליך שלם של התפוררות נישואים. נישואיהם של טוני והרטמן מתפוררים לא בגלל קונפליקטים או מאבקים כאלה ואחרים, גם לא בגלל העדר אהבה הדדית, אלא בגלל הסיבה הגרעינית והיסודית ביותר, המצוייה להבנתי מאחורי כל תהליכי החולי הנפשי באשר הם- בין אם זהו חוליו של היחיד, ובין אם זהו חוליה של הזוגיות.
מה שמצוי בבסיסו של ההרס הנפשי תמיד, הוא הניוון הממאיר של מערכת נפשית שצינורות ההזנה שלה נותקו. במילים פשוטות, זהו חסרונו של זולתעצמי:
חסרונה של זיקת התקיימות הדדית , של מזיגה אחדותית בה יכול אדם למצוא את נפשו שלו בנפשו של האחר, הנגלית לפניו במלואה כאילו היתה שלו.

אבל הסיפור אינו נגמר בגט, אלא שם הוא רק מתחיל, מפני שדווקא ביציאתם מבית הדין הרבני, כל אחד לנפשו, הם חוברים זה לזה והולכים יחד: תחילה בשתיקה, ואחר כך בשיחה מגומגמת :
"ראה שטוני שומעת. חזר לראשית הדברים והטעים לה כל דבר ודבר. ומה שסתם תחילה, פירש בסוף, ומה ששייר ולא פירש פירש אחר כך. התחילה טוני קולטת קצות דבריו, ומה שלא הבינה מדעתה, הבינה מליבה. נשאה עיניה אליו , כשליבה מיצר ודואג והיא משתוממת עליו שעומד בכל הצרות בלא עוזר ותומך.
הרגיש הרטמן בעיניה וחזר וסיפר לה כל אותו מעשה בקיצור. ראה פתאום את ענייניו כדרך שלא ראה אותם קודם ,שמתוך שלא נתכוון להוכיח צדקתו נתבררו לו הדברים והכיר שאין העניין קשה כשם שהיה סבור עליו."
כשרוי באופן טבעי בשיח של פסיכולוגיית העצמי ומבלי להכירו פורמלית , כותב עגנון ברגישות סופרים שאין כדוגמתה : "הרגיש הרטמן בעיניה" –
זהו הרגע בו מתחוללת התמורה. מבט זה של טוני, שבתוכו משתקף ליבה המצר בצערו של הרטמן, הוא המבט היחיד הרואה את האדם כהוויתו -בלי לשפוט אותו, בלי לצפות ממנו , בלי להתאכזב.
רק מבט כזה ,מחולל אותה זיקת זולתעצמי מרפאת, זו המחברת מחדש את קרעי הנפש שניתקה מעל עצמה, ובו זמנית מחדשת גם את הקשר הרגשי שלו אל העולם בו הוא חי.
"נזכרה טוני בגירושיה וכל הימים שלפניהם, אף על פי כן לא הסיחה דעתה ממה שסיפר לה. נשאה טוני את עיניה החומות שנשתקפו בהן אומן לב וביטחון ואמרה :מובטחת אני בך מיכאל שתמצא עצה הוגנת . ושוב הביטה בו מתוך אומן לב והכנעה כאילו לא הוא אלא היא נתונה בצרה ובאה לבקש עזרה ממנו. הביט בה וראה אותה כדרך שלא הביט בה ולא ראה אותה ימים הרבה".
נדמה שלא במקרה אנו מתוודעים עכשיו לשמו הפרטי של הרטמן. עד כה, לא היה לו שם פרטי בסיפור . הוא היה רק הרטמן - איש קשה. וסגור. משנח עליו מבטה האמפתי של טוני, נולד מיכאל.
ומיכאל המופתע, פוקח אף הוא את עיניו, ורואה את טוני כפי שלא ראה אותה אולי מעולם.
אך לא רק את פניה האחרים של טוני רואה מיכאל, אולי לראשונה , אלא את פניו שלו, הוא סוף סוף רואה במבטה...
אין ספק שזהו רגע של הפצעה מבחינתו של מיכאל . אך בו זמנית, מבחינתה של טוני, זהו רגע בו היא מממשת את מלוא פוטנציאל הקיום המצוי בה, שכן כזולתעצמי, מבטה נושא עימו את מלוא כוח הבריאה של החיים עצמם .
מבטה של טוני, אשר זוכרת כאב גירושיה "ואף על פי כן לא הסיחה דעתה ממה שסיפר לה ", הוא מבט שאינו אחוז בתוך כאב או פחד, ולפיכך חופשי לראות את האחר כהוויתו. זהו מבט מרפא ובורא חיים . מבט כזה, מצליח לשחרר את מיכאל מתוך כלא הביוגרפיה של הרטמן, כאדם הנעול בתוך פצעיו ובדידותו ונידון לחרדה תמידית.
ברגע כזה של בריאה, אין עוד משמעות לשאלה מיהו הבורא ומיהו הנברא: הזולתעצמי הבורא במבטו, נברא בו זמנית כאדם החופשי לנכוח בעולם במלוא פוטנציאל החיים המצוי בו- זה שהוא לעולם מעבר לפצעי הביוגרפיה האישית שלו, מעבר לכאב התיסכול וההחמצה, מעבר לניפרדות ולבדידות.
רגעים כאלה של היבראות הדדית עשוייה הזוגיות לספק בשפע – לא רק כהתאהבות סוערת, חד פעמית וחולפת, אלא כהווית חיים מקבילה, המצוייה לעולם מעברה של דלת, הנפתחת במבט.


ספרות:

אפלטון (2001) המשתה ,בעריכת דן דאור, הוצאת חרגול.
ביאליק, ח.נ. (1938) כל כתבי ח.נ. ביאליק, הוצאת דביר
גולדברג ל. (1973) שירים, הוצאת הקיבוץ הארצי
הומינר ד. (2008) פסיכולוגיית העצמי במרחב ההתהוות בין מערב ומזרח, הוגש כהרצאה באיגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי. (טרם פורסם).
חזן מ. (2006), בין ארוטיקה לניראות - על מבט התאהבות ונרקיסיזם, הוגש כהרצאה באגודה הפסיכואנליטית הישראלית (טרם פורסם).
נאת הן ת. (2001) לב ההבנה,הוצאת פראג.
סארטר ז'. פ. (2007), המבט, הוצאת רסלינג.
סארטר ז.פ. (1982) בדלתיים סגורות, הוצאת אור-עם
סוזוקי ד.ט. (1999) מבוא לזן בודהיזם, הוצאת אסטרולוג
עגנון ש.י. (1998) על כפות המנעול,הוצאת שוקן
עמיחי י. (1973)מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול, הוצאת שוקן
קאמי,א. (1990) המיתוס של סיזיפוס, הוצאת עם עובד.
קוהוט ה., (2005),השפעתה המרפאת של האנליזה, מתוך: כיצד מרפאת האנליזה, הוצאת עם עובד.
קוהוט ה., (2005), גישתה של פסיכולוגיית העצמי להגנה ולהתנגדות, מתוך: כיצד מרפאת האנליזה, הוצאת עם עובד
קולקה ר. (2005) בין טרגיות לחמלה, מתוך: כיצד מרפאת האנליזה, היינץ קוהוט, הוצאת עם עובד.
קולקה ר. (1995), עולמו הרוחני של המטפל בין הקשבה לפירוש: על התפתחותה האפשרית של הפסיכואנליזה מאינדיבידואליות לסובייקטיביות."שיחות" כרך ט',חוב' 3
רחל (1985 ) בגני נטעתיך, בר הוצאה לאור בע"מ
Freud,S. (1914) On Narcissism: An Introduction. The Pelican Freud Library,Vol.11,pp.59-98.Harmondsworth:Penguin Books.

Kohut,H.(1966),Forms and Transformations of Natcissism.in:The Search for the Self.Vol.1 ed.Paul H. Orenstein.International universities Press,Inc,1978

Kohut,H.(1979),Four basic Concepts in Self Psychology, In: Search for the self ,vol 4,edited by Paul H.Orenstein.

Kohut,H.(1976),Thoughts on the Self and its Restoration In: The Chicago Institute
lectures, 1996,page, 227-242

Winnicot,D.W.(1960),Ego Distortion in Terms of True and False Self, in:The
Maturational Process And the Facilitating Evvironment