את מושג האמפתיה לא ניתן בשום אופן לכווץ לכדי אמירה אחת קצרה ופשוטה.
מושג מורכב זה אינו אהדה ,אינו סימפטיה ואינו הזדהות, אלא הוא סוג מאד מסויים של הבנה, הנגזרת אך ורק מהיכולת להכיר ולהבין את ההוויה הריקה כמות שהיא, ולהעמיד הבנה זו לרשותו של הקיום הרגיל, היומיומי, כגשר בין עולם הנפש לעולם הרוח. האמפתיה, במובן הטהור והמדוייק ביותר שלה, היא ביטול השסע עם הזולת והמצאות עימו במצב של חוויה אחדותית.
בהקשר זה ,אני מבקשת לצטט את תיך נאת האן, שאיני בטוחה אם הכיר את המילה המערבית הזאת, אך בודאי ידע היטב את משמעותה:
" התעמקות משמעה להכנס אל תוך דבר,לא רק לעמוד מחוצה לו. כשאנחנו רוצים להבין משהו,לא נוכל לעשות זאת אם רק נעמוד מבחוץ ונצפה בו.
עלינו להכנס עמוק לתוכו להיות אחד איתו, כדי להבין באמת. אם אנחנו רוצים להבין מישהו,אנו צרכים לחוש את תחושותיו, לכאוב את כאבו ולשמוח את שמחתו. התעמקות היא מילה מצויינת. המילה comprehended מורכבת מהשורשים הלטיניים com שמשמעו "בדעה אחת", ו prehendere שמשמעו לתפוס משהו ולהיות אחד איתו. אין דרך אחרת להבין משהו.
בנסותנו להבין זה את זה, עלינו לעשות אותו הדבר.
בעל ואשה המיייחלים להבנה הדדית חייבים להכנס זה לתוך עורו של זה כדי להרגיש, אחרת לא יוכלו להבין באמת. לאורה של המדיטציה הבודהיסטית, אהבה אינה אפשרית בלי הבנה. אינך יכול לאהוב מישהו אם אינך מבין אותו או אותה.
אם אינך מבין ואתה אוהב, זו אינה אהבה, זה משהו אחר."
(תיך נאת האן ,לב ההבנה)
נדמה לי שאין הגדרה יפה מזו לאמפתיה
וכאן, אני מבקשת להגיע אל מה שאני מכנה בשם ההבט האתי של היות זולתעצמי,
הבט שבעיני מודגש באופן מובהק בדבריו אלה של תיך נאת האן, המדבר על ההבנה שבאה מתוך ביטול הניפרדות והכניסה לתוך הדבר עצמו, כעל אהבה.
פסיכולוגיית העצמי בהמשיגה את הזולתעצמי כמי שרואה את האחר מבפנים ולא מבחוץ, ובמבטו זה בורא אותו כאדם, קרובה מאד לעמדתו של בודהיזם הטיבטי, אשר מעמיד את היכולת האמפתית כדרך מרכזית המובילה למצב האתי הקרוי חמלה.
אפשר לומר שהחמלה היא חומר הבנייה של העולם כמות שהוא בריקותו, כלומר ללא ההתניות החשיבתיות המטעות וללא המבנים המלאכותיים של שיפוט , ביקורת או העדפה, אשר מפרידים בין אדם לאדם, ובין צורת קיום אחת לאחרת.
פסיכולוגית העצמי, בדומה לגישת בודהיזם הטיבטי, אינה מסתפקת בתיאור שני אופני ההוויה והתנועה ההרמונית ביניהם, אלא מצביעה במפורש על האופן המיטיב והמרפא שיש ביכולת להתקיים בתוך מצב עצמי מותמר, בו מתבטלת ההפרדה המלאכותית בין פנים וחוץ, בין אובייקט לסובייקט.
במצב כזה, הביקורת והשיפוט מתבטלים מאליהם שכן הם אינם אפשריים עוד.
ובכך אני מבקשת לנגוע גם בשאלה פרקטית, שעולה לא פעם כשדנים באמפתיה ובשאלת הביקורתיות והאותנטיות של המטפל הקוהוטיאני : האם אפשרי בכלל לבטל באופן מוחלט את עמדת הביקורת והשיפוט כלפי האחר, והאם אין בכך משום זיוף או צדקנות שפגיעתם גרועה מתרומתם?
התשובה לשאלה חשובה זו, היא מצבו של העצמי-
כאשר העצמי מצוי בצורתו האישיותית הרגילה, ברור שהשיפוט והביקורת הם חלק מובנה ובלתי נמנע החיוני להישרדות ולפיכך הביטול שלהם אינו אפשרי.
אך במצב של התמוססות ,במצב של הבנת הריקות, במצב של התמזגות והבנת הדבר מבפנים ולא מבחוץ כפי שכותב תיך נאת האן, אין יכולת לבקר או לשפוט, שכן השיפוט הוא לעולם פרי מצב של מרחק בין האובייקט והסובייקט.
היכולת להתמיר את העצמי הפרטי לתוך עצמיות קוסמית בה גבולות היחיד מתמוססים לכדי התבוננות משוקעת מתוך השתוות הנפש ,כלומר מתוך מצב של העדר העדפה וקבלה מוחלטת של הקיים, יוצרת מאליה עמדה אתית מיטיבה, המקדשת את הקיום כמות שהוא, ואת כל הברואים באשר הם.
