מבחינה היסטורית המושג הזדהות השלכתית (כמו גם המושגים "השלכה" ו"הפנמה") שייך לזרם של יחסי אובייקט , ולפיכך לחשיבה לפיה המטפל הוא אובייקט להשלכות שיחזוריות מצידו של המטופל, שאינו מסוגל ,לפחות בתחילת הטיפול, לתפיסה "מציאותית" של הסובייקטיביות של המטפל.
המושג עצמו , כפי שנוסח תחילה ע"י קליין והורחב מאד ע"י ביון, מכוון בהגדרתו לסוג של תקשורת לא מודעת, ואין ספק שהוא תורם פעמים רבות להרחבת והעמקת ההכרות עם עולמו הרגשי של האחר.
לעומת זאת, שבמושג האמפתיה הקוהוטיאני,יש התכוונות מ ו ד ע ת של המטפל.
התכוונות שיש בה גם (ואולי צריך לומר בעיקר?) עמדה אתית:
העמדת העצמיות של המטפל לרשות עצמיותו של המטופל, כסוג של "כלי נגינה" , באמצעותו ילחין וינגן המטופל את שירו.
אני רוצה להציע שהיכולת המשתנה ליהנות בלי רתיעה ובלי פחד מהנגינה המשותפת הזאת, המשתמשת בחומרים וצלילים שהם חוויותיו של המטופל, אך בהחלט מוכרים למטפל מעולמו שלו, היא שקובעת במידה רבה עד כמה נצליח באופן מודע להשאר אמפתיים וקרובי חוויה לכל המינעד הרגשי של המטופל,
וכמה נזדקק לתרומה הלא מודעת של מנגנון ההזדהות ההשלכתית.
