אחריות אתית ברשת - על אי הבנה ועל תוקפנות
הרהורים בעקבות הגותם של קוהוט ולוינס

מאת: דפנה הומינר

הרצאה שניתנה במסגרת הכנס השנתי הרביעי של "פורום פסיכולוגיה ברשת"
בנושא תוקפנות ברשת
הכנס נערך במכללת שנקר ב-1/2/07

(ההרצאה לא נערכה והיא מובאת כלשונה)

תקציר :

הרצאה זו ,המנסה לבדוק את שאלת התוקפנות ברשת לאור גישתה של פסיכולוגית העצמי , עוברת דרך אי ההבנה האינהרנטית למדיום טקסטואלי והכשל האמפתי הנגזר מממנה , תוך איזכור וניתוח של סוגי תוקפנות יחודית לרשת.
סוגיית קיומה או העדרה של אפשרות להחיל צוו אתי של אחריות לזולת, בתוך שדה אמצעי ונעדר פנים כמו האינטרנט, נידונה אל מול הגותם של היינץ קוהוט ושל עימנואל לוינס.

מבוא

בליבה של הרצאתי זו, מצויה אי ההבנה. בהמשך הדברים, אנסה להראות כיצד המושג הפשוט והטריוויאלי הזה, מוליד התנהגויות תוקפניות ברשת ומחוצה לה.
אך תחילה אקדים ואומר שיש סיכוי סביר שגם אתם כקהל תיתקלו פה ושם במהלך דברי ואולי גם דבריהם של אחרים, באותה חוויה של אי הבנה.
אם כך יקרה, קבלו מראש את התנצלותי, וכולנו נתנחם בכך שאת אי ההבנה איננו יכולים לעולם למנוע. אחרי הכל, אמנם כולנו דוברי עברית, אך אין זו אותה עברית כלל. שפתנו מושפעת במידה קריטית מעולם התכנים והאסוציאציות שלנו, ובודאי מהדיסציפלינה המקצועית ממנה אנו מגיעים. לפיכך השפה בה כתבתי את הרצאתי זו, קיבלה במידה רבה את השראתה מעולמות התוכן הפסיכולוגיים בהם אני שרוייה שנים רבות, בשונה מחלקכם, השרויים מן הסתם בעולמות תוכן אחרים.
וברגע שאנו מצליחים לזכור את העובדה הפשוטה הזאת, עובדת הפער שתמיד קיים בין שפתנו שלנו לבין שפתו של האחר, הנה כבר עשינו את הצעד המשמעותי ביותר לקראת היכולת לגשר על אי ההבנה הזאת, האורבת לנו תמיד לפתח.

בתחילת דברי, אביא תיאור של מספר התנהגויות וירטואליות מוכרות למדי, אשר יכולות לענות להגדרה של תוקפנות.
במסגרת הדיון בהתנהגויות אלה, אשען על הגותו של הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט , ועל פסיכולוגית העצמי, פרי המשגתו.
באמצעות כלים תאורטיים אלה, אני מתבוננת בהתרחשות הוירטואלית כעל הבטחה מסויימת, אותה אפרט בהמשך, הבטחה שהופכת לעיתים קרובות לכוזבת ומאכזבת, ובשל כך מעוררת תוקפנות תגובתית.
אנסה להראות כי קיים ברשת פיתוי אינהרנטי, כלומר טבוע ופנימי בתוך מבנה המדיום עצמו, אשר גורם למשתתף לחפש, ולעיתים אף להתמכר ל"חומר" מסויים שהיא מספקת. לחומר זה אקרא בהמשך זולתעצמי אמפתי ו/או מירורינג, שני מושגים שיבקשו ויקבלו את הבהרתם מייד.
הפיתוי לחפש ברשת זולתעצמי מהימן , נועד להסתיים בסופו של דבר ובאופן כמעט בלתי נמנע, בתחושת אכזבה. תחושת אכזבה זו, הינה תוצאה של מה שקרוי בטרמינולוגיה של פסיכולוגית העצמי בשם "כשל אמפתי".
כשל זה, לרוב אינו יכול להיות מוכל או מטופל בתוך השדה הוירטואלי עצמו, ולכן הוא מועד ליצור תגובה רגשית קשה המתבטאת בתופעות המוכרות לנו של תוקפנות ברשת.

כדי להבין קצת יותר לעומק את המושגים הללו, אביא בהמשך סקירה קצרה על גישתה של פסיכולוגית העצמי לשאלת התוקפנות, ובעיקר אדגיש את המושג הייחודי "זעם נרקיסיסטי".
ננסה לראות יחד, כיצד מועד האינטרנט מעצם מבנהו הבסיסי כמדיום עיוור, ליצור מצבים מכאיבים של אי הבנה ושל כשל אמפתי, ולפיכך לעורר בנקל את התפתחותה של תגובת הזעם הנרקיסיסטי.
בהמשך , ארחיב את שאלת התוקפנות באינטרנט כנגזרת משאלת האחריות האתית כלפי הזולת, כפי שהיא מופיעה במשנתם של קוהוט ושל הפילוסוף היהודי צרפתי עימנואל לוינס:
אחריות זו היא חלק ממצב התפתחותי גבוה אותו מכנה קוהוט בשם עצמיות קוסמית .
ברשת, קשה למצוא גילויים כאלה של אחריות אתית יציבה ועקבית, שאינה תולדה של מצבים זמניים ומשתנים של סיפוק צרכים הדדי.
אופייה העיוור של הרשת והאנונימיות שבה, מונעים את ראיית נזקקותו של הזולת במצבים רבים ועמומים בהם מתקיים חוסר קריטי ברמזי גוף ומבט. העדר זה, יוצר מסך של אי הבנה. בשל כך, נקל לשכוח את "אנושיותו הסובייקטיבית" של הזולת, ולוותר על עמדה אתית כלפיו.
הפילוסוף עימנואל לוינס , מדבר על פניו של האדם כמצווים על זולתו את הציווי האתי החמור מכל - לא תרצח! אנו נותרים עם השאלה הקשה, מה קורה לציווי המוסרי הזה , האוסר על הרג ועל פגיעה בגוף ובנפש, במצבים בהם אנו מצויים בחסך ראייה והעדר פניו של האחר, כפי שקורה לנו בשדה הוירטואלי.
לסכום , נשמע מחשבה רלוונטית נוספת מתוך הגותו של הפילוסוף עימנואל לוינס, העוסקת בהריגה לא של בני אדם, אלא של הטקסט הכתוב על ידי עצמו. ננסה לחשוב על מהות הקיום הנפשי בשדה כמו האינטרנט, בו עיקר ההתנהלות נעשית דרך טקסטים כתובים, אשר בעצם היכתבם יוצרים פגיעה של הכותב בעצמיותו שלו- "מייתמים את עצמם" , כלשונו של לוינס.
אפתח אם כן, בתיאור של מספר מצבי תוקפנות יחודית לרשת:

התנהגויות תוקפניות ברשת

התופעה הראשונה מוכרת למנהלים ומשתתפים של פורומים פתוחים בהם ניתן לכתוב בעילום שם, ובמקרים מסויימים גם למנהלי פורומים סגורים ומזוהים שמית- המדובר במבקרים חדשים הנכנסים לפורום, ותוך זמן קצר מאד מתחילים לעורר פרובוקציות באמצעות שאלות קנטרניות המופנות למנהל הפורום ו/או דרך חלוקת מחמאות מפוקפקות לחברים קבועים בפורום.
לרוב יהיה מישהו שיפול בפח ויענה להם: תתפתח מהומה שתעכיר את האוירה ולפעמים תגרום למשבר אמון .המהומה תדעך בהדרגה , לרוב רק לאחר שמנהל הפורום או מישהו מהגולשים הקבועים יזהה את ההתנהגות הזו כ"טרולית" ויגדיר אותה בפומבי ככזאת.
אחרי זמן מסויים בו ינסה הטרול להחיות מחדש את העניין סביבו ולא יצליח, הוא יעלם לזמן מה, לפעמים אפילו לתקופה ארוכה מאד , אך ימשיך לפקוד את הפורום באופן קבוע בדיוק עם אותן שאלות או פרובוקציות, ולרוב גם תחת אותו שם או כינוי.
בכל פעם שהוא יחזור, הסיכוי הסביר הוא שיהיה מישהו חדש בפורום שעדיין אינו מכיר אותו ולכן יענה לו, והמהומה הדרמטית תתפתח , בדיוק באותו אופן שהתפתחה בפעם הקודמת, רק עם שחקני משנה חדשים.

בסב-טקסט של הטרול הפורומי, מתקיימת בדרך כלל "טענה" כלשהי. לפעמים זו טענה שתלושה לגמרי מהמציאות הפורומית ולפעמים היא נשענת חלקית על המציאות הזו, אך מנפחת אותה או מוציאה אותה מהקשרה. הטענה הטרולית היא כמעט תמיד טענה של עוול או ניצול של מישהו ע"י מישהו אחר. קרבן העוול יכול להיות הטרול עצמו אך לא בהכרח. טענות טרוליות שכיחות, יכולות להיות למשל על "סתימת פיות" ומופנות כלפי מנהל הפורום, או על "התחנפות למנהל", כלפי גולשים המבקשים להשיב את רוח הפורום על כנה, כפי שהיתה לפני פרוץ מתקפת הטרול.

תופעה שנייה ,ובמידה מסויימת משיקה לתופעת הטרוליות, היא של משתתפי פורומים המתחילים לפתע להתנהג בתוקפנות זה לזה, למרות יחסי קירבה ואמון יחסי ששררו ביניהם עד אז. בעבר, כאשר ניהלתי פורום פתוח ולא מזוהה שמית ,שמתי לב שהתלקחויות אלה נטו להתפרץ סביב זמנים בהם נעדרתי מניהול הפורום עקב חופשה. כיום, כמנהלת ומשתתפת בפורומים מקצועיים המזוהים שמית, אני מכירה תופעה מקבילה של התלקחות פתאומית בין שני אנשים או יותר, שבדרך כלל שרויים ביחסי הבנה ואמון. התלקחויות אלה מתפרצות לרוב סביב הודעה מסויימת , לפעמים סביב משפט אחד, או אפילו רק מילה אחת, המתפרשת בצורה אחרת מהאופן המקורי אליו התכוון הכותב.
חווית אי ההבנה והעלבון הצורב שבא בעקבותיה הן לכותב והן לנמען, עלולים להתפשט במהירות לכדי סכסוך וירטואלי, שלפעמים אינו מצוי כלל וכלל בהלימה עם יחסים מקבילים, לא וירטואליים, במסגרתם שוררת הרמוניה יחסית.
בפורומים מקצועיים בהם ישנו זיהוי שמי אך גם הכרויות ממשיות ולפעמים ארוכות טווח, תופעה זו מוזרה אף יותר –
אנשים המכירים ומחבבים זה את זה מחוץ לרשת, הופכים לפתע, לתקופה קצרה או ממושכת ל"אויבים וירטואליים", ותוקפנות רשתית זו, מאפילה גם על יחסיהם הממשיים בעולם הלא- וירטואלי.
לרוב התלקחויות אלה פורצות על בסיס של "אי הבנה", שתולדותיה באי היכולת לחוש במדוייק את האחר ואת כוונותיו בהעדר רמזי גוף ופנים.
כאשר אין רמזי משמעות, נותרת רק המילה הכתובה , אשר לובשת לעיתים ציביון קר, נעול, ולרוב מאד ביקורתי, הרבה מעבר לכוונתו המקורית של הכותב.
מדוע נגזר על המילה הוירטואלית הכתובה ,כמחווה רגשית ספונטנית, לאבד את החיוניות רבת הצבעים שלה ולהיכלא בתוך פירוש צר של ביקורתיות ועויינות ? על כך ננסה לדון בהמשך.

התופעה השלישית מתקיימת גם היא במסגרת הווית הפורומים, והיא קשה יותר לתיאור פנומנולוגי כ"התנהגות תוקפנית", שכן היא מערבת בתוכה הבטים פסיכולוגים לא מודעים, ובכל זאת אמנה אותה כאן עם התופעות התוקפניות, בשל האנרגיה האוורסיבית שהיא מביאה עימה על ציבור חברי הפורום. מדובר בארועים דרמטיים במיוחד, המתרחשים אמנם לא לעיתים קרובות מאד, אך כאשר הם מתרחשים, השפעתם רבה וחזקה ועלולה לפגוע במשתתפים.
בארועים אלה, מתרחשת תופעה שבז’רגון הפסיכולוגי המקובל נהוג לכנותה בשם שיחזור , והיא מבוססת על זיכרון טראומטי אישי מעברו של אחד המשתתפים, העולה במהדורה מחודשת על בימת הפורום לרוב באמצעות ליהוק המשתתפים האחרים בתפקידי "הפוגעים מהעבר".
תופעה זו קשה למדי לזיהוי, ולעיתים קרובות מנהל הפורום יכול לחוש שמשהו מוזר ולא תקין מתרחש באינטראקציה שיוצר אדם מסויים סביבו, אך אינו יכול לדעת היכן בדיוק למקם את הקושי.
אספר סיפור שפרטיו בדויים, אך מבוסס על מקרים אמיתיים ודומים שקרו בפורומים ,כדי להסביר ולהמחיש את כוחה של תופעה זו :

באחד הפורומים הופיעה יום אחד משתתפת חדשה ואטרקטיבית: שפתה רהוטה וכל התנהלותה חביבה וידידותית. באי הפורום הותיקים קידמו פניה בברכה ,ודי מהר הצליחה לתפוס מקום של כבוד בלב הגרעין הקשה של החברים הקבועים כבחורה חיובית מאד, שתמיד שמחה לעזור לאחרים.
והנה באחד הבקרים התעוררו באי הפורום משנתם ,וראו כי במהלך הלילה הוצף הפורום בכתובות: "אני אוהבת את גדי(שמו של מנהל הפורום) והוא אוהב אותי"! ועוד ואריאציות דומות על נושא זה.
ההודעות לא היו חתומות, ומנהל הפורום מחק את כולן אך למחרת הופיעו הודעות דומות, חתומות הפעם על ידי המשתתפת החדשה נעימת הסבר והחביבה...מהודעותיה ,שאיבדו את אופיין הרהוט ונעשו כאוטיות מבחינה תחבירית ותוכנית, ניתן היה להבין שהיא ומנהל הפורום מנהלים סיפור אהבה.
את המהומה בפורום אין צורך לתאר...חברי הפורום זעמו על "המשוגעת שמעלילה על גדי" ודרשו להחרים אותה ולהכריז עליה כעל טרולית. גם קינאה היתה שם, וגם חשד מוסווה, אבל בעיקר זעם ורצון לסלק מייד את הפולשת החצופה שמעזה לשקר ולנכס כך לעצמה את המנהל האהוב על כולם.
מנהל הפורום ,היה במבוכה רצינית והתקשה תגובה הולמת להתפתחות הזוייה ומאיימת למדי זו של העניינים. בסופו של דבר החליט לאתר את המשתתפת ולברר איתה את הדברים טלפונית.
מעבר לקו ענתה בחורה שסיפרה לו בהתרגשות כי במקביל לכניסתה הראשונית לפורום, החל מצבה הרגשי להידרדר בשל זיכרון עבר קשה, שחזר להציק לה לאחר שנים רבות של שקט. במקביל שמה לב שהוא, גדי, התאהב בה והחל לשלוח לפורום הודעות תמימות לכאורה בתוכן שתל רמזי אהבה סודיים המיועדים אליה בלבד.
איתור סימני האהבה המוצפנים הללו, העסיק אותה רבות והשכיח ממנה את הזיכרון הכואב בעטיו חשבה ללכת לטיפול.
השיחה המוזרה הזאת הדאיגה עוד יותר את מנהל הפורום, והוא החליט להתייעץ עם ידידה, פסיכולוגית קלינית, שהציעה לו לברר עם המשתתפת מהו אותו זיכרון עבר שעלה בה בימיה הראשונים בפורום. התברר שהיה זה סיפור שקרה בתקופת שירותה הצבאי , עת ניהלה רומן עם מפקד הבסיס, שאסר עליה לגלות את הסוד.
כשהסוד בכל זאת התגלה, היא היתה זו שעזבה את הבסיס והוצע לה להשתחרר שחרור מוקדם. בעוד המפקד האהוב והנערץ נשאר על כנו וזוכה לאהבתם ואמונם של חייליו, היא איבדה את עולמה, את כבודה, את אהבתה והחשוב מכל- את אהדתם של חבריה.
כאשר נכנסה לפורום החדש והידידותי והתוודעה ליחסים הקרובים בין המשתתפים לבין המנהל האהוד והכריזמטי, התעורר בתוכה זיכרון הסיפור הישן והלא מעובד הזה. הסיפור עבר בצורה לא מודעת החייאה ושיחזור באמצעות חברי הפורום שקיבלו בסיפור החדש-ישן הזה, את תפקיד החברים לשעבר המוקיעים והמגרשים.
במקרה בדוי זה, כמו במקרים אמיתיים ודומים, שחלקם קיבלו פירסום באמצעי התקשורת, האירוע הנפשי הטראומטי של היחיד גורם סבל נפשי לרבים אחרים המשתתפים בדרמה ללא ידיעתם, לפעמים כקהל ולפעמים כשחקני משנה.

אלה היו שלוש דוגמאות למצבים אברסיביים של פגיעה והיפגעות ברשת.
בהמשך אשוב לדוגמאות אלה ואנסה להראות כי למרות השוני הבולט בין התופעות הללו, לכולן מכנה משותף אחד-
הפיתוי האינהרנטי להתייחס לרשת כאל מקום בטוח ואמפתי, מקום בו ניתן לקבל מהאחר מבט מסוג מאד יחודי ומדוייק, המאפשר צמיחה והתפתחות נפשית. מקום בו אפשר להיות נראה ומקובל בלי צורך להסתיר או להסתתר, בלי חשש מביקורת או גנאי. מקום בו אפשר לחוש שייכות וביטחון, ולנוח מעט מתחושת הכאב והחריגות שלפעמים מלווה את הקיום בעולם הלא וירטואלי.
אלא שפיתוי זה, נועד להיות מופר. ההפרה הזאת, מצוייה גם היא בתוך הרכיבים המבניים של הרשת, והריקוד הבלתי נמנע בין הפיתוי הבלתי נמנע לבין האכזבה הבלתי נמנעת, יוצרים בסופו של דבר פגיעה בתחושת העצמי, המתבטאת בתגובה תוקפנית.

דיון :

הרשת- זולתעצמי אמיתי או פיתוי כוזב?

בעבודות קודמות בנושא הפסיכולוגיה של הרשת ובעיקר בנושא האינטימיות ברשת, תיארתי את המרחב הוירטואלי כהבטחה מרגשת לזולתעצמי מושלם ואינסופי כביכול. זאת גם בשל יכולתו לספק חוויה של זמן ומרחב כמעט לא מוגבלים, אך בעיקר בשל יכולתו לספק במצבים מסויימים חוויות מכוננות עצמי הן עבור הכותב והן עבור הקורא.
אזכיר כאן, כי המושג זולתעצמי מתייחס לתפקיד מאד מסויים שנוטל על עצמו אדם, בהתייחס לזולתו. במסגרת תפקיד זה, שלרוב נוטלים אותו הורים כלפי ילדיהם, הזולתעצמי משעה באופן זמני את צרכיו שלו, כדי לאפשר באופן מלא ככל האפשר לעצמיות של האחר להתפתח דרכו ובאמצעותו.
יחסי עצמי- זולתעצמי, אינם הדדיים ואינם יכולים להיות כאלה. ההדדיות שבכל זאת יכולה להתקיים במסגרת סוג זה של יחסים, קשורה באפשרות להתחלף מעת לעת בתפקידים, כהחלטה אתית של שותפות מחוייבת זה לזה. במערכות יחסים מספקות מבחינה רגשית, שמתקיימת בהן גם מחוייבות אתית, יש בדרך כלל התחלפות בין שני צידי המטריצה עצמי- זולתעצמי.

בעבודות קודמות אם כן, הוסברו תופעות כמו חשיפה עצמית רבה של הגולשים ותחושת האינטימיות הנוצרת באופן מיידי כמעט ברשת, כביטוי ליחסים מיוחדים שאינם יחסים בינאישיים רגילים של תן וקח, אלא יחסי עצמי- זולתעצמי: כלומר זיקתו של אדם אל הגרעין הפנימי של עצמיותו שלו, כפי שהיא ניבטת באופן אמפתי מבעד לעיני אחר, המעמיד עצמו לרשות האדם כמתבונן קשוב ורגיש , מבלי לדרוש בתמורה את סיפוק צרכיו שלו.
ההתייחסות היתה אל המדיום הוירטואלי עצמו כאל זולתעצמי, כלומר אותה ישות המוכנה לתת מבט אמפתי ולא שיפוטי, באופן שמכונן מחדש את עצמיותו של האדם המשתמש בה ככזאת.
הסיבות בגינן הרשת זכתה להמשגה הזאת כזולתעצמי, קשורות כאמור למידת הזמינות הגבוהה שהיא מספקת לגולשים, אך גם לאנונימיות שהעדר היכולת לראות ולהיראות יוצר. אנונימיות זו יכולה לשחרר עכבות, ולאפשר חשיפה של תכנים שלעיתים רחוקות זוכים לקבל מירורינג, בסיטואציות חברתיות אחרות.
בנוסף, העדר היכולת לראות ולהיראות, יכול לאפשר לגולשים את משחק חילוף הזהויות הוירטואלי. משחק שאם נסיר ממנו את קונוטצית הערכיות השלילית כ"רמאות", נוכל לראות בו ניסיון לחוות את גרעין העצמיות הבסיסית והיסודית ביותר, המצוייה מעבר למימוש הספציפי, הפרטי, של הזהות הביוגרפית.
היכולת להשתחרר ממעטפת הזהות האישית שיוצרת הביוגרפיה של האדם , מעניקה חוויה חיונית ביותר של אחדותיות עם היקום : האדם יכול לחוש את גרעין העצמיות המשותפת לו ולשאר בני האדם, ללא הבדל דת גזע מין .
פסיכולוגית העצמי מגדירה חוויה זו כחוויה של אידאליזציה המעניקה תחושת ביטחון ורוגע , ומנוחה מהחרדה התמידית שהזהות הפרטית, הפגיעה והמתכלה, כופה עלינו.

בשל כל הסיבות הללו, הצעתי שאפשר להביט על הרשת לא רק כעל ספק אולטימטיבי של צרכי אינפורמציה וקשר בינאישי, אלא גם כסוג של ספק לחומרי נפש יסודיים- צרכי בניית העצמי.

עם השנים, וככל שהעמיקה הכרותי עם הרשת, התוודעתי יותר ויותר למצבי הקריסה המכאיבים של אותה חוויה מכוננת עצמי. גיליתי את מצבי התרסקותו של המבט האמפתי המיוחד, הקרוי "מירורינג", לתוך מבנה חשדני ,לעיתים פאראנואידי של יחסי אובייקט עויינים וטעונים , למדתי להכיר ולזהות את ההתמכרות האובססיבית להשתתפות בפורומים ועוד הבטים פחות מוצלחים של הרשת.
התחלתי להרהר במגבלות המרחב הווירטואלי כזולתעצמי , מגבלות המתבטאות דרך חוויות חוזרות של משתתפים המדווחים על תחושות קשות של פגיעה בלתי נסלחת, של תחושת רמייה, תעתוע או התפכחות מאשלייה מאכזבת, כאשר משתנים התנאים וחווית הזולתעצמי אינה יכולה להישמר עוד.
נדמה שדווקא בשל הפיתוי הרב שבהבטחה הראשונית הגלומה במדיום עצמו כביכול, רבות ומציפות גם תחושות הפגיעה, האכזבה והתיסכול, כשהבטחה זו מופרת .
תוצאה אחת של תחושת התסכול, יכולה להיות התמכרות ליחסים וירטואליים רבים ככל האפשר, נושא שנידון בכנס השלישי שלנו שעסק בהתמכרויות לרשת. זאת בבחינת ריבוי כמותי שבא לכסות על העדר איכותי. הריבוי הכמותי מבטיח פסיאודו- הענות, כלומר הענות שאינה בהכרח מותאמת או אמפתית, אך היא לפחות אינה שתיקה רועמת ותחושה קשה של העדר. ההתמכרות לפסיאודו- מירורנג, שואבת לתוכה את האדם ומרחיקה אותו יותר ויותר מהחיבור האותנטי לעצמיותו, מה שמגביר את חווית הפגיעות הנרקיסיסטית ואבדן הערך העצמי, וחוזר חלילה במעגל של כאב והתמכרות.
תוצאה מרכזית אחרת של תחושת התיסכול הזאת, היא נושא הכנס שלנו היום- התוקפנות.

גישתה של פסיכולוגית העצמי לסוגיית התוקפנות

פסיכולוגית העצמי מתייחסת לסוגית התוקפנות דרך המושג היחודי הקרוי "זעם נרקיסיסטי". הזעם הנרקיסיסטי הוא תוצר של כשל אמפתי חמור מצד הסביבה המהווה זולתעצמי, כשל הפוגע בעצמי ומוליד בושה וזעם.
התאוריות הפסיכואנליטיות של הדחף שקדמו לפסיכולוגית העצמי, התבססו על ההנחה לפיה התוקפנות ,כמו המיניות, הינה דחף מולד ולפיכך המשימה ההתפתחותית של האדם היא ללמוד לשרוד נכון את תוקפנותו הבלתי נמנעת כלפי אחרים, כדי שלא תהרוס את יחסי האהבה שלו.
התאוריה הקוהוטיאנית לעומת זאת, אינה סבורה שהתוקפנות היא יצר, דחף, או כל מרכיב ביולוגי המרמז על ראשוניות מולדת והכרחית כביכול.
לפי המשגתה של פסיכולוגית העצמי, ההתנהגות האנושית התוקפנית, הקרוייה זעם נרקיסיסטי, הינה משנית ותגובתית לחוויה של פגיעה אנושה בעצמי.
פגיעה חמורה כזו, מערערת את העצמי במידה רבה כל כך, שתחושת הזעם הנרקיסיסטי היא מעין "אנרגית נקמה" השוטפת את האדם כתוצאה מאותו כשל אמפתי חמור שנעשה כלפיו, ומבקשת להשיב על כנה את העצמיות שנפגעה.
התוקפנות אם כן אינה מולדת, אלא נוצרת כתגובה לכשל סביבתי חמור.
מהו בעצם כשל אמפתי ? ומהם הכשלים האמפתיים האינהרנטיים לרשת , שעלולים להוליד תגובה של זעם נרקיסיסטי?
ההגדרה הכללית ביותר לכשל אמפתי שעולה בדעתי היא:

כל מצב בו מי שהיה עד כה זולתעצמי, חדל בבת אחת להיות כזה.

ברור שהגדרה זו הינה עמומה מאד וסובייקטיבית מאד. היא תלויייה אך ורק בחוויתו של מקבל האמפתיה ואין פלא בכך - פסיכולוגית העצמי היא חלוצת הסובייקטיביזם בתוך התאוריות הפסיכואנליטיות ומכיון שכך,הענות אמפתית ושל אמפתי מוגדרים רק מנקודת המבט החוויתית של העצמי .
בכך אני מבקשת לומר, שכל דבר אשר מפריד את הזולתעצמי מתפקידו זה, ומנכיח את הסובייקטיביות שלו כאדם נפרד, יוצר פגיעה נרקיסיסטית בעצמי אותו כונן במסגרת יחסי זולתעצמי ששררו ביניהם.
אם הרשת אמורה להיות זולתעצמי בשל זמינותה האינסופית למשל, הרי שכל מצב בו זמינות זו תחדל לפתע, יחווה ככשל אמפתי ופגיעה בעצמי. הפסקת הזמינות הזו עלולה להיות בשל תקלות טכניות כמו קריסת המחשב, הפסקת חשמל זמנית וכדומה, אבל גם בשל סיבות אחרות, אנושיות ועמוקות הרבה יותר:
אני מבקשת לומר כאן, שהרשת מציעה בדרכה לגולשים בה לקבל חווית זולתעצמי.
אבל כדי לקבל, צריך שיהיה תמיד מי שיתן. ואכן ריבוי הפורומים, ריבוי המשתתפים וזמינותם הרבה, מעוררים רושם ראשוני של גן עדן לצרכני אמפתיה- כביכול אין מצב בו לא יהיה ממי לקבל.
אלא שבפועל, קורה משהו אחר לגמרי.
מפני שהיות זולתעצמי לאחרים , הינו מצב מיוחד במינו של העצמי.
זהו מצב של התמרת העצמי הפרטי, הנזקק תמידית לחומרי אמפתיה , לתוך מצב של עצמיות קוסמית ,מצב אחדותי בו צרכי העצמי במירורינג יכולים להיות מושעים זמנית, ולפיכך אינם דורשים את סיפוקם.
מצב גבוה זה של עצמיות קוסמית נדיבה , שאינה סופרת ומתחשבנת, אכן מתקיים לפעמים ברשת, אלא שהרבה פחות מכפי שהיינו רוצים להאמין. לדעתי, אחת הסיבות המרכזיות למצבי תוקפנות רבים מאד, הינה מצב בו קורס לפתע המבנה המותמר של העצמיות הקוסמית, לתוך מצב של עצמי קוהסיבי שנפגע .

מי שמכיר את הווית הפורומים, מכיר גם את התופעה בה התנהלות הרמונית ונדיבה, בה משמשים המשתתפים זולתי עצמי אמפתיים זה לזה וחווים יחד את הפורום כישות אידאליזטורית המצויה מעל לצורך האישי, הופכת לפתע לחוויה קשה של מאבק כוחות.

לפתע מתרחשת היפרדות כאוטית של תחושת האחדותיות , ונוצרת רמת פגיעות נרקיסיסטית גבוהה, שמתעצמת במהירות רבה ומולידה את מה שנדמה כהתפכחות מכאיבה מאשלייה.
כאשר מצב זה קורה, מתרחשת קריסה של תחושת האינסוף שמאפשר המרחב הוירטואלי, לתך צורה צרה וצפופה של יחסים בינאישיים. המשתתפים מבקשים בדרכים שונות להשיב לעצמם את החוויה הראשונית האבודה של אחדות , ועושים זאת לרוב בדרכים של מאבק כוחות, בדומה מאד לחוויית התאהבות המתחלפת במאבק כוחות בו דורשים בני הזוג זה מזה לשוב לעמדה הראשונית של זולתיעצמי אמפתיים כפי שהיו בתחילה.
אלא שבניגוד ליחסי התאהבות, אשר יכולים להפוך בהמשך לאהבה מחוייבת, הרי שכאשר קורסים ברשת יחסי אמפתיה לתוך יחסי יריבות ותחרות, דהיינו ליחסים המבקשים לפתור בדרך אלימה את סוגיית הזולתעצמי, מה שקורה הוא שהרשת מתגלה בעירומה הבסיסי ביותר- העדר מחוייבות אתית.

אני מבקשת לטעון כאן היום , שהעדר מבני זה של מחוייבות ביחסים הוירטואליים, קסום וחופשי ככל שהוא נראה במבט ראשון, הינו למעשה המכשלה העמוקה ביותר לאפשרות להישען על הרשת כעל זולתעצמי של ממש.
האנונימיות, בלבול הזהויות, חוסר המחוייבות, היכולת להיות במקום אחד ולמחרת במקום אחר- כל אלה איכויות אטרקטיביות של חוסר מחוייבות המספק חוויה של חופש, אך ורק בתנאי שהינך מצוי בצד המקבל של המשוואה! ובתנאי שיש תמיד מי שנותן לך את האפשרות לנצל איכויות אלה, בלי לדרוש בתמורה את שדרוש לו כאדם כדי לכונן את עצמיותו שלו.
אלא שבפועל, גם מי שרוצה ונהנה מהאפשרות לממש את הנרקיסיזם הקוסמי שלו בתוך הוויה של השעיית עצמיותו הפרטית והעמדתה לרשות אחרים, אינו יכול לעשות זאת לזמן בלתי מוגבל, והוא חייב לקבל גם לעצמו.
בחיים הלא וירטואליים, אנשים המצויים בקירבה הדדית, מאותתים זה לזה כאשר הם זקוקים לקבל אמפתיה : כאשר הם מתעייפים, מאבדים ביטחון, נפגעים, מתאכזבים.
כמובן שגם בחיים הלא וירטואליים לא תמיד האיתות עובד, ולכן יש כשלים אמפתיים בעולמנו: אינספור אי הבנות, קטנות וגדולות וגם זעם נרקיסיסטי ההורס מדינות ובני אדם.
אלא שבשדה הוירטואלי, היכולת שלנו לזהות צרכים באופן מדוייק, נפגעת עד מאד כתוצאה מהשענות על מילים כתובות בלבד. המילים הכתובות והמופיעות על הצג, הינן למעשה כבר ריקות מהאדם שכתב אותן.
הן מעבירות סוג של אינפורמציה, אך אינן יכולות להעביר אלינו את האדם עצמו , את תחושותיו, את חוויתו, את מהותו. אנו מנסים אמנם להתגבר על הריק האנושי הזה של התקשורת הכתובה באמצעות מחוות מצויירות שנועדו לשמש רמזי תחושות נוספים ולהוסיף מעט צבע למילים החד גוניות, אך אין בכך שינוי מהותי במצב הבסיסי של מילים המעבירות תוכן כלשהו, שכבר אינו שייך לאף אחד וקל לפרשו בדרכים שונות לגמרי מכפי שהתכוון המחבר .
רוצה לומר- כל זמן שה"עסקה" בין העצמי לזולתעצמי עובדת מאליה, מתוך רצון טוב ספונטני, היא עובדת. אך מרגע שמשהו משתבש, כשהזולתעצמי כושל או מתעייף, כאשר הוא אינו מסוגל להבין נכון ו/או זקוק לקבל לעצמו כסובייקט ואין מי שיתן , נחשף אופייה הנוטש של הרשת. לפתע נעלמת הנדיבות, יש פגיעה אנושה בעצמי ויש זעם נרקיסיסטי המתבטא בצורות שונות.
ואולי החשוב מכל- בשל העדר מחוייבות אתית , אין מי שיכיל את הכשל, ואין מי שיקח על עצמו את השיקום של יחסי האמפתיה הללו. כלומר אין בה זולתעצמי מחוייב.

מהן הפגיעות הנרקיסיסטיות השכיחות של הרשת?

הפגיעות הנרקיסיסטיות השכיחות ביותר ברשת, הינן כל הואריאציות של אי הבנה-
החל מחוסר דיוק בהבנת המשמעות של הדברים שנכתבו, דרך הבנה שגוייה של הדברים ועד יחוס משמעות אחרת לחלוטין ,לרוב שלילית , משמעות המעמידה את הכותב באור בלתי אמפתי, מעליב או משפיל. שימוש במילים מרחיקות ומעליבות, מבט ביקורתי שיפוטי במקום מבט אמפתי, ובעיקר- שתיקה והתעלמות.
השתיקה וההתעלמות הינן התופעה השכיחה ביותר של פגיעה נרקיססטית ברשת, ולאור כל האמור לעיל, קל להבין, שאם המירורינג הוא החומר המבוקש ביותר והנצרך ביותר מבחינה פסיכולוגית ברשת, הרי שהעדר כל תגובה לדבריו של אדם, נחוות כמניעה אקטיבית ומכוונת של סיפוק צורך חיוני ביותר.
כל מי שכותב ברשת, בעיקר במסגרות מסויימות ,מבקש וזקוק למירורינג, וזו מעין עיסקה לא לגמרי מודעת, בה שותפים כל באי הפורומים והבלוגים. והעדרו של המירורינג נתפס כפגיעה בערך העצמי ,בתחושת הביטחון וב- Well being.

מצבי תוקפנות ברשת כביטוי לזעם נרקיסיסטי

שיר ישן, שאיני זוכרת מי חיברו, אבל אזני זוכרות היטב את אחד הביצועים היותר מרגשים שלו , אומר :
im just a soul whos intentions are good
Oh lord, please don’t let me be misunderstood

ונדמה שכמו תמיד, האמנות מצליחה לדייק הרבה יותר מכל תיאוריה פסיכולוגית או אחרת. ואכן, הפחד הנורא מכל ברשת, ואולי לא רק ברשת, הוא מאי ההבנה. מהיות לא מובן או לא נראה, או נראה אחרת מכפי שאני באמת .
חוויות אלה, פוגעות בתחושת העצמי פגיעה אנושה, וכמובן שמידת היכולת לסבול פגיעות כאלה אינה קבועה בתוכנו ותלוייה במשתנים רבים. היא כמובן גם שונה מאדם לאדם. כאשר כשל אמפתי כזה מתרחש במקום ובזמן לא מוצלח מבחינת מידת הפגיעות של העצמי, הוא יכול ליצור סדק ואף שבר רציני .
במצב כזה, נוצרת אותה אנרגיה נקמנית הקרוייה זעם נרקיסיסטי, המבקשת לעצמה לא פורקן דיחפי ,אלא השבת העצמי על כנו, כביכול דרך אקט של תוקפנות כלפי מי או מה שנתפס כפוגע.
בעיני, רוב מצבי התוקפנות ברשת הינם תוצאה של אי הבנה בסיסית, בלתי נמנעת, שהיא חלק מחיינו הרגילים והלא וירטואליים אך ברשת היא מקבלת העצמה נוספת בשל היותו של המדיום עיוור וחרש ונשען באופן בלעדי על תעתועי הטקסט הכתוב.
אני מאמינה שאם נחזור לתופעות שתארתי בראשית דברי כאן היום, נמצא כי זה שאנו מכנים טרול, אינו מסוגל לעזוב את הרשת ולחדול מהאקטים התוקפניים חבלניים שלו, מפני שהוא לכוד בתוך הזעם הנרקיסיסטי של עצמו, אשר מבקש באופן לא מודע לשקם את פגיעתו העצמית או לפחות לקבל לה מירורינג אמפתי .
אלא שהרשת אינה מקום טיפולי, וגם אם היתה כזאת, סיכוייו של היחיד המסכן את שלום הרבים להיות מובן באופן לא שיפוטי, אינם רבים. בכך אין הרשת שונה במיוחד מהחיים הלא וירטואליים.
אני מבקשת להציע שאם היינו יכולים לבדוק זאת, מן הסתם היינו מוצאים שאותה התנהגות פוגענית והרסנית, שאנו מכנים אותה לפעמים "טרוליות" ,מהותה ניסיון להרוס את המערכת שהבטיחה ואיכזבה, את הפורום שכשל כשל אמפתי חמור מבחינתו של הפרט הזועם.
מנהל הפורום והמשתתפים, לרוב אינם מסוגלים לראות קשר בין כשל אמפתי כלשהו להתנהגות טרולית, משום שפעמים רבות מאד, הטרול יורה את זעמו ללא אבחנה בין פורום כזה או אחר. הזעם מכוון כנגד "הפורומים באשר הם", ולאו דוקא כנגד הפורום שכשל, בשל היות הפורומים כולם, הבטחה שהופרה להבנה ואמפתיה של ממש, לרוב כפיצוי על העדרן של איכויות אלה מהחיים הלא וירטואליים .
יתכן גם, שהנחת עבודה בסיסית לפיה התנהגות "טרולית" הרסנית הינה תמיד תולדה של כשל אמפתי כלשהו שיצר זעם נרקיסיסטי, עשוייה לסייע למנהלי הפורומים להבין ולהכיל תופעה זו, בלי לשלול את אנושיותו הסובייקטיבית של הפרט על ידי הפיכתו לטרול, מה שיגביר את הצורך/ההכרח שלו לשוב כדי לנקום, אבל גם בלי להכנע בשום אופן להתקף הזעם, ובלי לאפשר את ההשתלות הפרועה במנהל ואו בחברים.
בנוסף לתופעת הטרוליות ולמה שכיניתי בשם שיחזור טראומות של היחיד באמצעות הפורום, קיימת גם תופעת ההידלקות המהירה של קטטות וירטואליות בין חברי פורומים. יש פורומים "מועדים" יותר ופחות, אך התופעה כפוטנציאל, קיימת באופן דומה בכולם.
לדעתי, תופעה זו מתרחשת משום שיחסים וירטואליים ,בדומה ליחסים לא וירטואליים, מתקשים להישמר כיחסי זולתעצמי לאורך זמן בשל כשלים אמפתיים בלתי נמנעים.
אלא שבחיים הממשיים, מתרחשים מעברים תכופים ביןיחסי זולתעצמי אחדותיים והרמוניים לבין יחסים בינאישיים הדדיים ומחוייבים, המצריכים השקעה מודעת וארוכת טווח ,שמטרתה פתרון והכלת הכשלים האמפתיים ,כאמצעי להשבת האמפתיה החיונית על כנה.
לעומת זאת, היחסים ברשת לאחר קריסת המטריצה האמפתית, לרוב אינם מצליחים להפוך ליחסים מחוייבים ברמה האתית, בעיקר אם הם נשארים יחסים וירטואליים בלבד.
נדמה שתכונתה הבלתי מתחייבת של הרשת,מאפשרת ואולי אף מזמינה ויתור על השקעה ומאמץ במקרים של מתח וקונפליקט.
ברוב המקרים, לאחר שהמשתתפים ינסו להאבק במשך זמן מה זה עם זה, כדי להשיב את האמפתיה כל כנה, הם פשוט יוותרו ויעלמו זמנית מהרשת, יבחרו בזהות אחרת או יעברו לפורום אחר.

אם לחדד את הדברים, אפשר לומר שיחסים וירטואליים אינם מסוגלים להישמר לאורך זמן כיחסי עצמי-זולתעצמי אמפתיים ומחייבים, משתי סיבות עיקריות:
האחת- בשל העדר רמזי מירורינג המאפשרים זיהוי של ניזקקות והיענות לה, והשנייה- בשל היעדר מחוייבות אתית להוות זולתעצמי לעצמיותו של האחר.
בבבו זמנית, יחסים וירטואלים גם אינם מסוגלים להתפתח ליחסי אובייקט ממשיים, בשל החשש לצאת מהרשת אל העולם המוחשי, ולאבד את תחושת החופש כביכול, שהרשת מציעה.
נוצרת מעין "התקעות" בין שתי אופנויות של יחסים, ולפיכך עלולה להיווצר חוויה של נבילה ושל התרוקנות מתמדת.
ההתכתשות היצרית המתלקחת, מעוררת לפעמים תחושה של חיוניות פורומית כביכול. היא מפיחה אש של עוררות ריגושית, ויוצרת החייאה זמנית של מה שנראה כמו שיח ערני וחי. מתחת למריבות סקר אלה, מסתתר פעמים רבות היאוש, מחמת אי היכולת לפתור פתרון אמיתי את סוגיית האתיקה והמחוייבות. רק פיתרון של סוגיות אלה, יכול לאפשר את תיקון הכשל ואת השבת המירורינג האמיתי, זה שניתן על ידי זולתעצמי מחוייב ומאפשר המשך צמיחה והתפתחות של העצמי.

משהו מהשדה הפילוסופי-הרהורים על אתיקה במצבים של העדר פנים

הייתי רוצה לסיים ברוח  הפילוסופיה, ולהביא בפניכם דברים בשם אומרם:
דברים ששמעתי באחת ההרצאות של הרב דניאל אפשטיין, מתרגם ופרשן של הפילוסוף היהודי עימנואל לוינס, העוסקים במתח המתמיד שבין הטקסט הכתוב לבין מה שהכותב רצה להביע באמצעותו.
אני מאמינה שלמרות שהדברים נאמרו במקור על טקסטים פילוסופיים ותלמודיים, הרי שהדבר עצמו הנאמר בהם יכול להיות רלוונטי כדי לתאר מתח מתמיד בין הכותב לבין הנכתב בכל סוגי הטקסטים. בעיני, יש בכך חשיבות רבה ביום עיון העוסק בחקר ההוויה הוירטואלית ,הוויה שרובה ככולה מושתתת על המילה הכתובה, המתאמצת לייצג בנאמנות ובכבוד את שניסה הכותב לבטא.

לוינס מביא משל מאת אפלטון, ובו מספר אפלטון על סוקרטס, המורה שלו, שמעולם לא רצה לכתוב את הגותו, ולא השאיר אחריו שום טקסט כתוב.
אפלטון שכתב בשמו, דיבר על המתח הזה בין הדיבור לבין הדבר הכתוב, ולשם כך הביא משל מהמסורת המצרית ובו סיפור על האיש שהמציא את הכתב:
לפי סיפור זה, בא ממציא הכתב עם המצאתו הגדולה לפני מלך מצרים, ומסר לו את ההמצאה. המלך שמע, התרשם וכה אמר לו לממציא הכתב :
אתה מביא לאנושות דבר שבעיניך הוא בוודאי ברכה גדולה. אבל אתה אינך יכול להעיד על המצאתך שלך, ואתה האחרון שיכול להשתבח בה. מפני שאינך מודע לכך שעם הכתב אתה מביא לאנושות גם את השכחה. והרי הטקסט הכתוב דומה לילד שהתייתם מאביו.
הספר, אומר אפלטון בהמשך המשל, הוא יתום.
מפני שכאשר הדברים נמסרים בעל פה, ניתן להגן עליהם. הדובר יכול לחזור עליהם, להסביר אותם. לומר אותם בצורה אחרת, ברורה יותר לשומע. לענות על שאלות ולהבהיר.
אבל הסופר נידון להתמודד לעולם עם המשקל המת של האותיות , של הדברים שכבר נאמרו.
מן הרגע שהדברים מודפסים, הם כבר נמסרים לידי הקוראים כדבר מת. ולעולם יתקיים בתוך הכתיבה הפרדוקס של הנכתב, המתאמץ לחלץ עצמו מאותה מלכודת של מוות שהכתיבה עצמה כפתה על המשמעות שביקש הכותב לצקת בתוכו.
בסוף המבוא של הספר "כוליות ואינסופי", אומר לוינס: "אבל דבר המבוא המנסה לפרוץ בעד המסך הנמתח בין המחבר לקורא על ידי הספר עצמו, לא ניתן כמילת כבוד. הוא רק, בעצם, המהות של הלשון, שעניינה הוא לפרום או לפרק בכל רגע את משפטו. עם המבוא של הפרשנות, לבטל, לסתור, להכחיש את מה שנאמר. לנסות לומר שוב, בלי טקסים, את מה שנכתב וכבר לא נשמע..."

ואם נעז להחיל חשיבה פילוסופית זו על אודות גורלו של טקסט כתוב כמי שמאבד עצמו לדעת, או לחילופין מייתם את כותבו, גם על טקסטים הנכתבים בפורומים וירטואליים למשל, נוכל להבין הבנה עמוקה יותר את תמצית הכאב והתיסכול האינהרנטיים שיש בסוג כתוב של תקשורת בינאישית:
כזו המבקשת לנגוע באחר נגיעה מכוננת עצמיות , ובמקום זה, מוצאת עצמה שרוייה בהכרח בתוך מרחבי אי ההבנה, אשר רק מעטים ויחידי סגולה, סופרים או משוררים, יכולים לחלץ עצמם בדוחק רב מתוכה.
ואולי אפשר לומר שהמסך הסימבולי עליו כותב לוינס, זה שנמתח ומפריד בין המחבר לבין הקורא באמצעות הטקסט עצמו, מתגלם בגילגולו המודרני לידי מסך ממשי ומוחשי- מסך המחשב...
החיץ הבלתי נמנע הזה בין הכותב לבין הקורא, אינו יכול לאפשר חוויה אחדותית של זולתעצמי ושל אמפתיה ,למרות הפיתוי להאמין שזה אפשרי.

היכולת להחלץ ממלכודת זו, מגזר הדין של טקסט כצורת תקשורת הממיתה כביכול את בעליה, מצוי אך ורק בעמדה האתית.

אצל לוינס, שמן הסתם לא הכיר את האינטרנט, העמדה האתית מצוייה במפגש המוחשי שלנו עם פניו של האחר. וכך הוא אומר בהקשר זה בספרו "אתיקה והאינסופי":
"היחס אל הפנים הוא אתי מעיקרא". הפנים הן מה שאינך יכול להרוג, או לפחות ,משמעותן היא לומר- לא תרצח"
ובאותו מקום, בהמשך הדברים, הוא מוסיף:
"באופן חיובי נאמר על המפגש עם הפנים, שמן הרגע שהאחר מסתכל בי, אני אחראי כלפיו אף מבלי ליטול כלפיו כל אחריות שהיא. אחריותו מוטלת עלי...כלומר אני אחראי לאחריותו עצמה".

חברים יקרים, הציווי האתי הזה שמצווים עלי במפגיע פניו המוחשיים של האחר במפגש הבלתי אמצעי עימו, לא יוכל כנראה להתקיים לעולם בשדה הוירטואלי, בהיותו מדיום מתווך שאינו יכול לחרוג מעצם מהותו זאת.
אבל אולי במשך הזמן, אם נשכיל לוותר על אשליית החופש שמעניקה האנונימיות הוירטואלית , מתוך הכרה עמוקה במחירו הכבד מדי של "העדר פנים" אנונימי זה , נוכל להתקרב מעט יותר לעמדתם של קוהוט ושל לוינס, כל אחד מהם כפי המשגתו היחודית-
עמדה שלא רק אוסרת על הפגיעה באחר,
אלא גם תובעת תביעה של התייצבות לצידו ועבורו.

כל הזכויות שמורות ©.