על אוהלים ואידאלים- הרהורים על אידאליזציה עכשוית ברוח פסיכולוגיית העצמי

(יולי אוגוסט 2011)

דברים אלה נכתבים בעיצומו של השבוע הרביעי למחאת האוהלים הגדולה, או כל שם אחר שתיתן ההסטוריה להתעוררות המפתיעה והמרגשת שמתרחשת בימים אלה לנגד עינינו:
אנשים צעירים בישראל, נוטלים לידם  את האחריות לשמירה על זכויות נפש טבעיות של אדם באשר הוא אדם -
הזכות להאמין, הזכות לקוות, הזכות  לשאוף לטוב אישי ועל-אישי גם יחד.
הזכות שלא להיות ציני/מיואש/מריר והזכות שלא להתמכר לשימוש בחומרי צריכה כמשככי כאבים  ומפיגי ריקנות וחרדה.

הזכות לעשות יחד, למען משהו הגדול יותר מעצמי.

במשך שנות תרדמת לא מעטות, דומה היה שאפסה תיקווה לשינוי חברתי ואידאולוגי בישראל, 
זה שנים שנתקבע אותו קונצנזוס, שבזמנו  נוסח באופן מבריק ומר על ידי שלום חנוך, לפיו "הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם":
אותו ציבור "מטומטם" כביכול, שחיפש ועדיין מחפש משמעות לחייו  בישראל,  משמעות  אחרת, שפוייה, שאינה נשענת על החרב ועל שיחזור ומיחזור הטאראומה השואתית ואתוס ה"מלחמות ההכרחיות והצודקות",  שאינן יכולות להפסק לעולם, כביכול.

אותו ציבור שעם השנים הפך מובס ומרוקן מאידאולוגיה ומנהיגות של ממש, ובסופו של דבר הרים דגל לבן של כניעה לשלטון הסלולר, ולצבא עגלי הזהב המודרנים הקרויים "תרבות צריכה", אותו שם מכובס להעדר תרבות והעדר משמעות.

והנה אנו עדים היום להתעוררותה של מחאה גדולה, כזו שמעוררת מחדש  את התקווה שגם צעירים בישראל של שנות האלפיים יזכו  לממש משהו מאותה חיוניות נעורים רבת ערך של מתקני עולם שאפתנים,  נלהבים,  חיווניות שהולידה את כל המהפכות הגדולות של ההסטוריה, והגשימה חזונות שלא יאמנו, וחזון הציונות בראשם. 

נדמה לי שאיני היחידה החשה שמחאת האוהלים אינה מחאה כלכלית בלבד, אלא מחאה החורגת מגבולות והגדרות עצמה. ועם זאת,  טוב עושים מנהיגיה, כאשר הם מקפידים (לפי שעה לפחות), למקד אותה  אך ורק בכאב הכיס שאינו מצליח להתמלא כפי הצורך:
באופן פרדוכסלי, דוקא ההבט הכלכלי, שלכאורה אין בו  דבר מעבר לאינטרס אישי צר, הינו למעשה אזור מדוייק של כאב אוניברסלי, שהינו ברור ומוחשי לכל אדם . זהו אזור על-אישי, על מפלגתי, על- לאומי.

ובשל כך, עולה מאליה התקווה להתעוררותה  המחודשת של אידאולוגיה אמיתית בישראל- אידאולוגיה א-פוליטית, בלתי פלגנית ולא מפלגתית..  
לא אחת נשמעה הטענה , המוצדקת במידה רבה, יש לומר, לפיה עם סיום הקמת המדינה אבדה גם המוטיבציה האידאולוגית  שאיחדה את העם לבנייה משותפת: כל שנותר לאזרח הקטן, אחרי שהמדינה הפכה סוף סוף לאחת מ"מדינות הגויים" ,הוא  להתקיים קיום ניפרד, מנוכר מהשלטון , נבדל מהעם ,שאיבד בהדרגה את עמיותו ושקע לתוך אזורים חברתיים תרבותיים ניפרדים ושונים זה מזה. במקום אידאולוגיה, אותו יסוד קיומי בסיסי, שפסיכולוגיית העצמי מציינת כאחד משני חומרי המזון הנפשי של האדם, חל ניפוח מעוות, אינפלציוני , של תרבות הנרקיסיזם האישי, דרך עליית כוחה של התקשורת הממליכה את מלכיה הזמניים מאד, שכל פעלם מצוי במראה פניהם או גופם הנאה.
הזכות לצרוך אידאולוגיה ולהנות מעוצמתה המיטיבה והברוכה של האמונה, נשמרה רק לדתיים וללאומנים ,שהינם, מטבע הגדרתם ככאלה, מפלגי פלגים ומפלגות.
הציבור הלא דתי והלא ימני, שהיה שמח  מאד להיות "ציוני" אילו רק היה תוכן עכשוי ורלוונטי למילה זו, נדחק לעמדה הצרה והחד צדדית של "אזרחים משלמי מיסים" . המצב הכואב הזה, לפיו זיקתם היחידה של אזרחים למדינתם עוברת דרך תשלום מיסים (או שירות צבאי, שגם הוא סוג של מס גולגולת), ואילו "השלטון" ספון לו בצמרת רחוקה, מכעיסה ומנותקת , נמשך כבר שנים רבות , כאשר התחושה היא של הסלמה הולכת וגוברת בנתק שבין האזרח ו"המדינה".

והנה, לפתע פתאום, אוהלים! והתקבצות נרגשת כמו זו שהיתה במוצאי שבת של תחילת אוגוסט, בהפגנה של כמאתיים אלף איש . הפגנה מיוחדת במינה, אישית כל כך, רגשית כל כך, נרתעת מהתלהמות, נרתעת מקריסה לתוך פוליטיקה ומפלגתיות.

הייתי בהפגנה הזאת. היו בה אינספור רגעים מרגשים ומפגשים אנושיים בין בני אדם: צעירים ומבוגרים וגם קשישים ממש, שנהרו בעינים נוצצות אל מרכז תל אביב וגדשו את הרחובות בחגיגיות  לא צרחנית .
ומתוך שלל הרגעים המרגשים, נגע ללבי  במיוחד רגע בו  נכחתי בכמעט עימות, שהחל להתפתח בין צעיר שנשא שלט בגנות הכיבוש, לבין אדם מבוגר ממנו, שהפציר בו להוריד את השלט , כשהוא מתחנן-  "אל תקלקל לנו, זה לא קשור לכיבוש, לא טוב לערבב דברים, זה לא יראה טוב..."הצעיר לא הוריד את השלט, ואמר - זו הפגנה של כולם, כל אחד יגיד מה שהוא חושב ומרגיש, אני חו/שב שהמצב הכלכלי קשור לכיבוש ואתה לא, וכל אחד מאיתנו יכול להגיד מה שהוא רוצה!
המבוגר, שניכרה בו הידיעה שהזדמנות נדירה לנוכחות א-פוליטית כזו עוד לא היתה, והוא חרד לה מאד, כבש את כעסו -דאגתו, והניח לעימות שיגווע מאליו.
השלט בגנות הכיבוש נשאר, וכך גם שלטים סקטוריאלים אחרים,  אך הם לא פגמו במאום בתחושת האחוה של אנשים  זרים זה לזה, שהחליטו לצאת מהבית בערב אוגוסטי מהביל עד אימה, להסתכן בצפיפות מחניקה ובתחושה המאיימת משהו של קהל עצום המתקבץ יחד במקום אחד, כדי להיות חלק ממשהו גדול מהם, גם אם אינם יודעים עדיין מה מראה פניו של אותו משהו גדול.

הרלוונטיות של הרהור זה לתוכנו של האתר ולרוח פסיכולוגיית העצמי הינה ברורה  מאליה- הסיכוי המפתיע שנבט דוקא בימי לוהטים וצחיחים של קיץ, להתעוררותה של אידאולוגיה על- פוליטית, רחבה, מאחדת, קשור באופן ישיר למשנתו של קוהוט המציבה את נחיצותה של אידאליזציה בחיי הנפש של היחיד ושל החברה בה הוא חי.

ברוח פסיכולוגיית העצמי, אפשר אם כן לאחל וליחל שמחאת האוהלים תהיה סימן מקדים להתעוררותה של ההכרה בצורך של החברה הישראלית באידאולוגיה חדשה :
כזו המתאימה לתקופה ולתרבות העכשוית, ליברלית ונרתעת מדוגמטיות , א- פוליטית , בעלת מהות פנימית רלוונטיות  ומאחדת  עבור כל  הרבדים והשכבות בחברה.