על זמניות ואינסוף
הרהורים בשאלת הזמן בפסיכולוגיית העצמי
דפנה הומינר
הרצאה למתמחים בפסיכולוגיה קלינית, משרד הבריאות 2011
*ההרצאה מובאת כלשונה
מבוא
נושא המפגש היום: שאלת הזמן ומקומו בתיאוריה ובפרקטיקה הקוהוטיאנית.
מאז ראשית ימי הפסיכואנליזה, היא התייחסה לשאלת הזמן כציר מרכזי בהתהוותה והתפתחותה של נפש האדם.
למעשה, הזמן הינו בעל ערך קריטי בכל שאלה אונתולוגית העוסקת בתיאור ההוויה האישית והעל-אישית גם יחד. אין קיום ללא זמן, וגם אם הפיזיקה הפוסטמודרנית מציעה לנו שקיימים מימדים נוספים של זמן, שאינם ניתנים לכימות באמצעות המדדים הלינאריים הסטנדרטיים אליהם אנו רגילים, הרי שאפשר לומר במידה לא מבוטלת של דיוק,
שכל דבר שקיים בעולם התופעות הניתנות לצפייה באמצעות החושים, אפשר למקמו על ציר בר מדידה של זמן: אפשר לקבוע מתי החל להופיע ומתי חדל.
נפש האדם, כתופעה פסיכולוגית הניתנת למדידה והערכה, מקיימת אף היא יחסים תמידיים עם מימד הזמן.
באופן מסורתי, נוהגת הפסיכואנליזה לחשוב על הזמן כאלמנט המנכיח את עיקרון הסופיות בחיי האדם. הזמן מייצג , באופן מודע יותר או פחות, את המוות, אך לא רק אותו:
הזמן מייצג גם את הסירוס הסימבולי, את הזמניות, היחסיות, ההשתנות, את אי היכולת לשמור על הקיים, את ההכרח להתבגר, להתפשר, להזדקן לאבד.
ולמרות כל היצוגים הללו המדכדכים משהו, שקשורים במושג בזמן, הייתי רוצה להזכיר שהזמן הוא המרחב היחיד שפרוש בפנינו, כדי ליצור בו חיים בעלי משמעות ועומק נפשי : חיים שאינם רק השלמה בוגרת עם הסופיות, אלא כאלה שנוגעים בגעגוע לאינסופיות ולעל-זמניות.
אשתף אתכם אם כן בכמה הרהורים בשאלת הזמן בטיפול, ואעשה זאת דרך הפרספקטיבה של פסיכולוגיית העצמי.
(מימד הזמן בסטינג הטיפולי
הסטינג הטיפולי בו אנו עובדים עד היום, מבוסס על המסורת הפסיכואנליטית שיצר פרויד, ואשר עושה שימוש ברור ומובנה במושג הזמן. השעה הטיפולית בת 50 הדקות, הינה אחד הדברים הבודדים שלא השתנו מאז ראשית ימי הפסיכואנליזה: תיאוריות באות והולכות, עמדת המטפל משתנה, מאובייקט להשלכות הוא הופך לסובייקט משתתף, ועדיין, למרות כל השינויים הרבים שעוברת התיאוריה, ההבנייה המדוייקת והקבועה מראש של הסיטואציה על מימד הזמן, נשארה כשהיתה.
מעבר להבט הפרקטי כמובן, שחייב את פרויד לארגן את לוח הפגישות שלו לפי תכנון מוקדם, הרציונל התיאורטי להבניית השעה בת 50 הדקות ולהקפדה על אי החריגה ממנה, מצוי בהבנה שכל עיסוק פסיכואנליטי, חייב לעבור דרך שאלת הזמן והסופיות, ושאלות אלה הינן כה מהותיות בהבנת נפש האדם, עד שעליהן לנכוח באופן ברור בכל פגישה ופגישה, כיצוג מובנה של עולם האובייקטים "המציאותי".
אני מבקשת להציע שמה שקרוי "גבולות טיפוליים", ומצוי בראש ובראשונה בהצמדות, הנוקשה לכאורה, לקביעות הזמן והמקום , לא נועד אך ורק למנוע את הפיתוי להסתבכויות טרנספרנסיאליות וקאונטר- טרנספרנסיאליות עודפות, אשר באופן מסורתי נחשבו כמסכנות את הטיפול, וגם לא רק כדי לסייע ביצירת קביעות אובייקט והפנמתו, ובהתמודדות עם הסירוס המובנה של עולם האובייקטים המגביל והמוגבל :
אני מציעה לראות בכרונולוגיה החוזרת על עצמה של המפגשים הטיפוליים, שהינם בעלי נקודת התחלה וסוף ברורים ומוגדרים מראש, סימבוליזציה משמעותית וחשובה של מעגל החיים.
מעבר לתכניה המשתנים של כל פגישה ופגישה, מתקיים רובד נוסף, לא תמיד מודע, של סימליות המתבטאת דרך מימד הזמן ומאפייניו-
תחילת השעה יכולה ליצג את ראשית החיים, וסיומה- את סופם.
בספרות הפסיכואנליטית מקובל מאד להתייחס לסוף הפגישה כמייצגת את הסופיות האונתולוגית ,ואת התמודדותו, ההגנתית יותר או פחות, של האדם עם שאלת מותו העתידי, או עם סוגיות של פרידה הקשורות אף הן לחרדת המוות והסופיות.
הרבה מאד נכתב ונאמר למשל, על הבנת קשיי המטופל לעזוב את החדר בתום הפגישה , כביטוי השלכתי של חרדת מוות או קשיי פרידה, אך נדמה לי שלא נעשתה כל סימבוליזציה אנאלוגית לזמן של תחילת הפגישה כאל ראשית החיים.
נכון שבפרקטיקה של ההדרכה, יש הנוהגים להתייחס למשפטי הפתיחה של המטופל כאל מייצגים של התימה הטרנספרנסיאלית המרכזית עימה הוא מגיע לפגישה, תימה אשר עתידה לחזור על עצמה בצורות שונות במהלך הפגישה, אך למיטב זכרוני וידיעתי, אין התייחסות מפורשת אל ההתרחשויות ההעברתיות של תחילת הפגישה, כאל סימבוליזציה של ראשית החיים.
ואולי לא במקרה אין התייחסות תיאורטית כזו, מפני שרוב ההתייחסויות לסימבוליות של מימד הזמן בשעה הטיפולית, נובעות מתיאורטיזציה השמה במרכזה את ההתמודדות האנושית עם הסופיות, הזמניות, ההתכלות והאבדן, כאתגר הגדול ביותר של הנפש, ולפיכך גם כלב החקירה האנליטית.
ברוח פסיכולוגיית העצמי, המעמידה במרכז הריפוי את רכיב החוויה, אולי יש מקום למחשבה לנסות ולהתבונן בהתרחשויות של תחילת הפגישה הטיפולית, כסוג של הנכחה לעמדתו ויכולתו המתהווה של המטופל, לחוות את מה שאקרא לו "חווית בראשית" , ואותה אפרט באריכות בהמשך.
יתכן שכדאי לנו לחפש דרך לאתר את הסימליות הנוספת הקשורה במבנה הטמפורלי של השעה הטיפולית, שאולי מתרכזת דוקא בנקודת ההתחלה של הפגישה, זאת במקביל להתבוננות המסורתית במימד הזמן בשעה הטיפולית ובטיפול בכלל, כמייצג את עמדתו הלא מודעת של המטופל כלפי הסופיות.
מבעד למשקפי התיאוריה הקוהוטיאנית, שאלת האופן בו חווה המטופל את חווית הבראשית שלו, הינה שאלה מעניינת ורלוונטית במיוחד, בודאי לא פחות מאשר האופן בו הוא חווה את סופיותו ויכולתו להתמודד עם חוויה זו.
למעשה, אני רוצה להציע שיש קשר הדוק בין שתי החוויות הללו :
יכולתו של האדם לקבל את עיקרון הסופיות של החיים, בין אם מדובר בקבלת הסופיות הפיזית והנפשית של עצמו ושל יקיריו , ובין אם מדובר בקבלת הגבולות והמגבלות עימם הוא נאלץ להתמודד במהלך חייו, קשורה בקשר הדוק לאיכותה של חוויה שאכנה אותה כאן בשם : "חווית בראשית". חוויה זו , למרות שמה, המרמז על היותה ממוקמת לכאורה בתוך מימד לינארי, הגוזר התחלה ,אמצע וסוף, יש בה איכות אחרת-
איכות זו, מצוייה מחוץ לציר הזמן הלינארי, והיא בעלת זיקה לחווית האינסופיות.
הטענה המרכזית שאני מבקשת להציג בפניכם היום, היא שפסיכולוגיית העצמי הינה תיאוריה שהרחיבה את תחום ההתבוננות שלה, כך שיכלול לא רק את ריפוי העצמי הסופי. פסיכולוגיית העצמי, בשונה מתיאוריות אחרות, אינה מתייחסת לריפוי הפסיכואנליטי כריפוי העצמי הביוגרפי בלבד, דהיינו העצמי המושתת על אירועי עבר שהטביעו בו את חותמם באופן לא מודע, ועליו ללמוד להכירם ולהיות מודע אליהם, כדי להשתחרר מהרושם הטראומטי שלהם על חייו.
פסיכולוגיית העצמי עוסקת במידה רבה בשאלה מהי חווית העצמי העכשוית של האדם, כפונקציה של מצבו המשתנה בעולם . חווית עצמי זו, מצוייה לעולם מעבר לתכנים, המודעים והלא מודעים, המרכיבים את זיכרונות העבר שלו, ואת יצוגי האובייקט והעצמי המבנים את אישיותו. חווית העצמי היא חוויה המצוייה תמיד בזמן הווה, וככזאת, היא ראשונית ובראשיתית, ובמובנים רבים- על- זמנית.
מהו "העצמי הקוהוטיאני" ומה יחודו בנוף התיאוריות הפסיכואנליטיות?
כדי להבין מהו יחודו של העצמי הקוהוטיאני בפסיכואנליזה , צריך לומר כמה מילים על האטמוספירה הכללית בתוכה צמחה תפיסת עצמי זו, דהיינו לתאר את תפיסות העצמי בתיאוריות הפסיכואנליטיות שקדמו לזו של קוהוט , שכן רק באופן זה אפשר יהיה להכיר את מהות החידוש העקרוני שלו.
העצמי על פי התיאוריות הקלאסיות, הפרה- קוהוטיאניות
תיאוריות ושיטות טיפול מבוססות תמיד, באופן גלוי יותר או פחות, על פילוסופיית חיים ו/או על אידיאולוגיה רחבה.
הפילוסופיה המערבית עליה צמחה התיאוריה הפסיכואנליטית, סבורה שנפש האדם , בדומה לגוף , הינה יחידה נפרדת של קיום, אשר כמו תופעות אחרות בעולם, יש לה התחלה אמצע וסוף.
בדומה לגוף, יש לנפש, לפי פילוסופיה זו, רצף התפתחותי משלה, עם חוקיות קבועה, אשר ניתן לפענח אותה לפחות תיאורטית באופן מושלם, ובעזרת הפיענוח המדעי הזה, לשפר עד מאד את איכותה, ואף לעצב מחדש את תוואי ההתפתחות שלה.
שני אלמנטים אלה, הניפרדות וההתפתחות הקבועה והידועה מראש על ציר הזמן, מהווים אבן יסוד מרכזית של הפילוסופיה המערבית עליה צמחה הפסיכואנליזה.
מכאן צומחת גם אידאולוגיה רחבה ומערכת ערכים מפורטת, הגוזרת בריאות נפשית מהי.
על פי מערכת ערכים זו, עוצבו גם הגישות ושיטות הטיפול המקובלות.
ואם אמרנו ששני האלמנטים היסודיים המכוננים את הפילוסופיה המערבית הינם:
1. היותו של האדם יחידה בעלת קיום פיזי ונפשי תחום ומוגדר, הניבדל מהסביבה, יחידה המתפתחת מילדות לבגרות על ציר של זמן
2. בסיום מוצלח של התפתחויות אלה הופכת היחידה הלא בשלה למערכת בוגרת אוטונומית וקבועה
הרי שהאידאל המערבי הוא אדם בוגר, אשר סיים בהצלחה את כל שלבי התפתחותו וכיום הוא יציר שלם ומוגמר, שאינו נזקק לרגרסיה לשלבים מוקדמים יותר של התפתחותו, שכן סיים לעבד את כל התהליכים המורכבים הכרוכים בהתפתחות זו.
האדם הבוגר והבריא בנפשו , על פי הפילוסופיה הפסיכואנליטית זו, הינו אדם שסיים בהצלחה לעבור דרך כל שלבי התלות השונים בסביבה, כבית הגידול הפיזי והנפשי שלו. בלשון הפסיכואנליטית הוא סיים להפנים בהצלחה את האובייקט החיצוני המיטיב של הינקות והילדות, אשר הפך כעת לאובייקט פנימי טוב.
הפנמה מוצלחת זו של האובייקט הטוב דיו, אשר עברה דרך התמודדויות רבות עם האובייקט הרע ,דהיינו עם כשלים סביבתיים ו/או השלכת הדחף התוקפני של הילד על הסביבה, נחשבת כמאפשרת לאדם התקיימות טובה בעולם, השגים וסיפוק בחי העבודה והאהבה.
זאת בזכות יכולתו להישען במצבים חדשים ולא מוכרים על השלכה של אובייקט מופנם שהוא טוב דיו, עד להשתלבות מוצלחת במציאות החדשה של הקיום בה הוא מסוגל להתגבר על כאבים ואכזבות ולהוסיף להאמין בטוב, שהוא לעולם חלקי ומוגבל בשל היותו של הקיום חלקי ומוגבל כנ"ל.
מעבר לניואנסים המשתנים מתיאוריה לתיאוריה, הרי שמטרת ההתפתחות הנפשית לפי מחשבה זו הינה ברורה :
(סיום מוצלח של יחסי התלות בין הסובייקט לאובייקט, וכינון מערכת יחסים הדדית בה זיכרון יחסי התלות המוקדמים אינו משבש את היכולת לאהבה הבוגרת בין שני אנשים נפרדים, המקיימים ביניהם אינטראקציה רגשית ומהווים זה לזה אובייקט לסיפוק צרכים רגשיים .
מערכת זו של נתינה וקבלה רגשית, המתקיימת בין סובייקט שסיים את תהליך ניפרדותו הנפשית לבין אובייקט שנחווה כחיצוני לו , היא שנתנה את שמה לתיאוריות הפסיכואנליטיות המוכרות לנו כיחסי אובייקט.
סיכום מאפייני העצמי ה"פרה-קוהוטיאני" לפי תיאוריות יחסי אובייקט:
(שימו לב להתייחסות לרכיב הזמן אותו סימנתי בקו תחתון)
1. בעל מבניות
2. בעל קביעות
3. ניפרד מהסביבה.
4. מהווה תוצר של התפתחות על ציר לינארי וטמפורלי קבוע וידוע מראש
(מהבוסרי והינקותי בראשית החיים, אל הבשל והבוגר בהמשכם)
5. התפתחותו מתרחשת לאורך "חלון הזדמנויות" מוגבל בזמן
6. חזרה התפתחותית בזמן אינה אפשרית אלא כמופע רגרסיבי/פתולוגי
מאפייני העצמי "הקוהוטיאני"
אם לתמצת על רגל אחת את מאפייני העצמי הקוהוטיאני, הוא מצוי באכסיומה המרכזית לפיה אין עצמי ללא זולתעצמי, וכי זיקת התהוות הכרחית זו, שבין האדם לסביבתו, אינה מסתיימת לעולם והיא נמשכת עד יום מותו.
העצמי מתפתח ומתהווה לאורך מעגל החיים, ותהליך זה מצוי בזיקת תלות בלתי ניפרדת מישות מזינה חיצונית לו, הקרוייה זולתעצמי.
איני יודעת אם שמתם לב לשימוש בשני פעלים ניפרדים, התפתחות והתהוות, כדי לתאר את העצמי הקוהוטיאני.
לא עשיתי זאת במקרה:
החשיבה התיאורטית הקוהוטיאנית, מבדילה בין מושג העצמי כמבנה שהוא תוצר התפתחותה הצורנית של האנרגיה הנרקיסיסטית, העוברת דרך שלבי התפתחות שונים במהלך הילדות והקשר עם זולתיעצמי ראשוניים,
לבין חווית העצמיות, שהיא חוויה על- זמנית ועליה אנו מדברים במונחים של התהוות בלתי לינארית, שאינה ממוקמת על ציר הזמן ולכן היא אינסופית.
מהו אם כן הבדל זה שבין התפתחות לבין התהוות? ומה הקשר ביניהן? האם מדובר בשתי תנועות נפשיות מקבילות?
העצמי המתפתח (לינארי וטמפורלי) והעצמי המתהווה (בינארי ועל-זמני)
ההבט האחד של מושג העצמי הקוהוטיאני מצוי בתנועה הלינארית, שבדומה לתיאוריות אחרו מייצגת תהליך התפתחותי על ציר הזמן.
זוהי התנועה של בקיעת העצמי הגרעיני , המאפיין ומייחד כל אחד מאיתנו, מתוך המצב הקדם-לידתי של אפשרויות קיום אינסופיות .
(למצב של הפוטנציאל האינסופי של התינוק טרם הלידה, קרא קוהוט בשם :עצמי וירטואלי, והוא מתייחס לעמדת הציפיה הבריאה של האם כלפי תינוקה טרם הלידה)
העצמי הגרעיני מפציע ומתממש מתוך הפוטנציאל המולד של התינוק, באמצעות הישות החיצונית המטפלת בו, בדרך כלל ההורה. אלא שישות זו, בשונה מתיאוריות יחסי אובייקט, אינה חיצונית לתינוק.
המילה שבחר קוהוט כדי לאפיין את הישות המאפשרת את הפצעת העצמי, היא זולתעצמי. מילה זו, בכתיב המחובר שלה, מעבירה את איכותה הדו משמעית-
זהו זולת, אשר אינו חיצוני ואינו פנימי . הוא משהו שבא מבחוץ כדי להוציא לפועל את פוטנציאל ההתקיימות הנפשית של העצמי המתפתח. זהו זולת אשר בלעדיו אני איני יכול להחוות כעצמי.
חווית האחדות עם הזולתעצמי, אינה תעתוע אשלייתי רגרסיבי שהתינוק צריך להבשיל ממנו, אלא חוויה ממשית, חיונית, של יכולת להמצא עם הזולת במצב אחדותי בריא, לא פתולוגי.
(נקודה זו חשובה מאד להבנת מושג הבריאות הנפשית של האדם על פי קוהוט, והיא קריטית עבורנו כמטפלים , באשר היא קובעת את עמדת המטפל כלפי צרכי המטופל לחוויה אחדותית עימו, לא כרגרסיה או כהגנה מפני התפתחות, אלא להפך-
כביטוי מוחשי של תיקווה למצוא במטפל מי שיאפשר את המשך התהוות העצמי , ששובשה או שנקטעה בעבר , כתוצאה מכשלים טראומטיים של זולתיהעצמי הראשוניים.
אסכם בקצרה את תהליך התפתחות העצמי על פי קוהוט :
1. למרות שאבני הדרך ההתפתחותיות מצויות , בדומה לתיאוריות אחרות, בגיל הילדות, התפתחות העצמי אינה מסתיימת לעולם, והעצמי יכול להוסיף ולהתפתח לאורך כל שנות חייו של האדם. הטיפול האנליטי הוא רק אחת ההזדמנויות להמשך התפתחות העצמי.
2. היווצרות העצמי הגרעיני מושתתת על פוטנציאל גופנפשי מולד. על מנת שפוטנציאל גרעיני זה יתממש, הפרט צריך להימצא בקשר מיוחד במינו עם הישות המטפלת הקרוייה זולתעצמי.
3. המטריצה המיוחדת הזאת של העצמי והזולתעצמי שלו, הינה מעין רחם נפשי , העוטף ומזין את האדם לאורך כל חייו באמצעות שני ערוצים חיוניים שאפשר להמשילם לצינורות מזון וחמצן . החומרים המוזרמים בצינורות אלה, נקראים מירורינג ואידאליזציה (בתקופה מאוחרת יותר, הוסיף קוהוט גם את הרכיב של חווית התאומות) , והם האחראים על בניית העצמי.
4. תקלות בתיפקוד הזולתעצמי ובאספקת החומרים האלה הינן בלתי נמנעות.
כאשר כשלים אלה הינם זמניים ולא חמורים מדיי, העצמי המתהווה יכול לסבול אותם על ידי בניית מבני עצמי תקינים, העוברים הפנמה ממירה והופכים לחלק בלתי נפרד ממנו.
5. העצמי הגרעיני הינו דו- קוטבי, ולכן יש לו אפשרות פיצוי-
כשל חמור מדי של זולתעצמי מסוג אחד, היוצר שבר בעצמי ומסכן אותו, יכול להיות מפוצה בהמשך ההתפתחות, על ידי הענות אמפתית של זולתעצמי מסוג אחר.
כך למשל, היעדרות פיזית או נפשית של האם, כשהיא חמורה מדי או ממושכת מדי ויוצרת שבר באספקת הניראות הבונה את העצמי, יכולה להיות מפוצה על ידי העברת מרכז הכובד של העצמי אל עבר האב, כדמות אידאליזציה.
חוויה אחדותית של מזיגה עם דמות נערצת זו, יכולה לספק חומרי הזנה לנרקיסיזם הבריא, ולאפשר הזדמנות שנייה לעצמי להיבנות דרך ציר האידאליזציה בלבד.
מבנה מפצה, הנשען רק על קוטב אחד , הינו אמנם יציב פחות ממבנה תקין, אך הוא מאפשר את המשך ההתפתחות הנפשית ואת ההזדמנות להשיג תיקון גם של חווית הניראות בהמשך החיים.
6.כשלים חמורים מדי בשני הצירים של הזולתעצמי, הניראות והאידאליזציה, לא יאפשרו פיצוי, והעצמי יהיה שביר ופריך, ומצוי בסכנת התפרקות.
בדרך כלל, כדי למנוע סכנה זו, מייצר העצמי מבנה הגנתי מסוגים פתולוגיים שונים. מבנה זה הינו פסיאודו- עצמי, המחפה באמצעות התנהגויות המתכרותיות ואחרות על התחושה המאיימת של ריק נפשי ושל העדר עצמי. בנוסף, מגן המבנה ההגנתי על העצמי מפני פגיעה נוספת של נטישה או אכזבה- הוא מונע ממנו התקשרות לזולתעצמי . בכך, כמובן, הוא חוסם את הסיכוי לשקם את העצמי דרך זולתיעצמי חדשים.
מטרת הטיפול האנליטי, היא להמיר בהדרגה את המבנה ההגנתי במבנה עצמי חדש ובריא, שיהיה פחות נוקשה ויאפשר את המשך ההתפתחות ובעיקר- את היכולת לחוות ולחוש חיוניות ואתנטיות.
שקופית
7.במשך הזמן ועם ההתפתחות התקינה יחסית, המבנים התקינים והמפצים שנוצרו עם השנים, הופכים להיות תכונותיו ונטיותיו היחודיות של העצמי.
מבנים אלה, נחווים בהדרגה כמבנה אחד ולכיד , אותו חווה הפרט כ"עצמי", והסביבה מתייחסת אליו כאל "אישיותו" של אותו פרט.
העצמי כחוויה - עצמיות המתהווה מעבר לציר הזמן הלינארי
ההבט השני של מושג העצמי על פי קוהוט, אינו תנועה לינארית על ציר התפתחותי של זמן, ואינו מנוסח במושגים של בשלות או לכידות העצמי, אלא במושגים של חוויה .
תנועה זו מבקשת לתאר מצבי קיום שהעצמי חווה, ואשר הינם בעלי איכות על-זמנית, אין להם תנאים מוקדמים כאלה או אחרים, אלא הם יכולים להתרחש לפתע, בבחינת "יש מאין", ברגע שנוצר מפגש עם זולתעצמי בעל איכות קריטית מכוננת עבור העצמי.
רגעי מפגש, או רגעי התהוות שכאלה, אינם מצויים כאמור על ציר לינארי, ואינם כלולים בחבילת העצמי המבנית, העשוייה מחומרי עצמי שנבנו דרך הפנמה ממירה . רגעים חוויתיים אלה, אשר אפשר להתייחס אליהם כבינאריים , בבחינת ישנם או אינם, ובהם יש חוויה של השעיית המבניות ומזיגה לתוך חוויה של שלמות נרקיסיסטית ושל אחדות עם העולם הסובב, הינם רגעים נטולי זמן: ליתר דיוק, הם רגעי הווה מוחלט, נטול עבר ועתיד.
אם לסבר את האוזן בדוגמה שאני מקווה שמוכרת לכם, או לפחות שמורה בזכרונכם , חלק מחווית ההתאהבות כולל בתוכו תחושה על זמנית כזו, כאשר רצף ההוויה היומיומית, על חוקיה הסופיים והמוגבלים, נעלם לתוך תחושה של אינסופיות טוטאלית ואחדות עם האהוב, ובאמצעותו עם העולם כולו.
חשיבותה של המטריצה האמפתית בשני מימדיה של העצמיות הקוהוטיאנית
אם לחזור לנושא ההרצאה ולשאלת הזמן בפסיכולוגיית העצמי, הרי שאפשר לומר שזו תיאוריה המצליחה להעניק המשגה ברורה וניפרדת לשני הבטים שונים של חווית העצמי, כפונקציה של משתנה הזמן:
ההבט הראשון מתייחס לעצמי כמבנה, דהיינו ל"חבילת הפנמות ממירות" הנירכשת בתחילת החיים ומהווה תשתית יסודית של כלים נפשיים באמצעותם יתמודד האדם עם אתגרי הקיום . הבט זה , הוא ההבט הזמני של החיים, כלומר זה שמייצג את הסופיות, את היחסיות, את הגבול והמגבלה. בהבט סופי זה של ההוויה, האדם אמור להשען על יכולותיו הנרכשות במהלך החיים, כדי לשאת בהצלחה את הפגיעויות הנרקיסיסטיות הבלתי נמנעות, שהזמן ושאר ההבטים הסופיים של החיים מאתגרים אותו בהם.
ההבט השני של העצמי הוא בעצם החידוש הרדיקלי ביותר של קוהוט, והוא המקום בו חווית הזמן איננה רלוונטית. אין מדובר בעצירה של הזמן,אלא באפשרות להתקיים בתוך חוויה בה הזמן והזמניות אינם רלוונטיים, ואינם מהווים פוטנציאל של פגיעות נרקיסיסטית, בשונה להבטים של ההוויה הסופית, שהם לעולם בעלי פוטנציאל מגביל ומסרס שכזה.
ההבט העל- זמני של העצמי או העצמיות, הינו המקום בו קוהוט מרשה לעצמו לעזוב את ההיצמדות למתכונת הפסיכואנליטית המבנית, של עצמי המבוסס על תוכן ועל זיכרונות של עבר מודע ולא מודע.
זהו ההבט של העצמי כחוויה על זמנית, של שלמות נרקיסיסטית ושל אחדות הרמונית חסרת גבולות עם העולם הסובב.
הבט זה, מצוי מעבר למבניות והוא אינו מושפע ממנה. במילים פשוטות, מדובר ביכולתו של אדם לשכוח את ההבטים הפרקטיים של הוויתו, ולהימזג לתוך חוויה של אחדות הרמונית, בין עם זו אחדות עם אחר כלשהו, ובין אם זו אחדות של יוצר עם יצירתו.
שני ההבטים הללו של הקיום: ההבט הזמני, הלינארי , הניפרד והסופי, וההבט החוויתי העל- זמני, הטוטאלי והאחדותי, תלויים באופן מוחלט בהתקיימותה של מטריצה אמפתית בחייו של האדם.
מטריצה כזו,אחראית גם להתפתחות המימד הסופי של הקיום ,וגם להיווצרותם הטוטאלית של רגעי הוויה נטולי זמן מוגדר.
למעשה, יש לומר שהמטריצה עצמה היא בינארית ,מפני שאין בה יחסיות, וזה המקום לומר משהו חשוב מאד על העמדה האמפתית בטיפול ובחיים:
המצב האמפתי אינו מצב שסובל יחסיות וחלקיות. כלומר אינך יכול להיות " אמפתי למחצה" כשם שאי אפשר להיות בהריון למחצה.. יתכן שנותן האמפתיה יתכוון להעניקה בכל ליבו ומאודו, ויחוש אהדה וסימפטיה עד אין קץ, אך הדבר היחיד הקובע אם היתה או לא היתה הענות אמפתית בעלת פוטנציאל מרפא, היא מצבו של העצמי המקבל אותה. כוונות טובות ואוהדות אינן אמפתיה, והן לבדן, לא יוכלו ליצור את המטריצה המכוננת את שני מצבי העצמי.
אמפתיה היא היכולת להבין באופן מושלם את מצבו החוויתי של הזולת ברגע נתון, והיא תולדת היכולת הנפשית של נותן האמפתיה להתמזג עם חווית האחר ,תוך ויתור על חווית העצמי שלו .
באילוסטרציה הבאה, אפשר לראות את מבנה התיאוריה, את הריקוד המורכב שלה על צירי הזמניות והאינסופיות, ואת מקומה של האמפתיה ושל המטריצה האמפתית כאחראית על שני סוגי ההפצעה של העצמי.
מטריצת זולתעצמי
|
מימד התהוותי חוויתי |
מימד התפתחותי מבני |
|
|
|
כל זה היה עשוי להיות פשוט ומובן למדי, אלא שלמרבה הצער והשמחה גם יחד, התיאוריה הקוהוטיאנית היא הרבה יותר מורכבת מכפי שניתן לתמצת לתוך הרצאה אחת.
ורק כדי לסבר את האוזן, אומר בקצרה, שגם המרכיב ההתפתחותי של התיאוריה, מכיל בתוכו רכיב על-זמני.
במאמרו הידוע של קוהוט משנת 66, "צורות והתמרות של העצמי", שעליו מבססים רענן קולקה ותלמידיו בישראל את המשך התיאורטיזציה הקוהוטיאנית, מתאר קוהוט התפתחות המשכית ובוגרת של העצמי, אשר מסוגל לעזוב את המבניות שלו כאקט רצוני של בשלות מתוך תחושת אחריות כלפי הזולת וכלפי הקיום העל –אישי, האוניברסלי.
במאמר זה, מתאר קוהוט את תופעת הטרנספורמציה של העצמי, היכול להמיר את מצבו הצורני ולעבור למצב של על-צורה, וכמובן, להמצא בעמדה על- זמנית. יכולת מתפתחת זו של התמרת העצמי, אחראית לאפשרות להפוך לזולתעצמי עבור אחרים.
היכולת להתמרה, כלומר עזיבה זמנית של צרכי הנרקיסיזם העצמי, מתאפשרת דרך חמש איכויות נפשיות בוגרות, האחראיות למצב המיוחד של העצמי, שהצליח לחרוג מהביוגרפיה ההתפתחותית שלו, להניח בצד את צרכיו ופגיעותיו הישנות והחדשות, ולהעמיד עצמו באופן מוחלט לרשות כינונו של עצמי אחר. האיכויות הנפשיות אותן מתאר קוהוט כאחראיות להתפתחותו של הנרקיסיזם הקוסמי, כלומר התמרת העצמי ועזיבת המימדים הסופיים שלו, הינן :
יצירתיות, אמפתיה, הומור, היכולת להרהר בסופיות שלו עצמו, חוש הומור (בעיקר עצמי), וחוכמה.
לקראת סיום, אני רוצה לציין עוד הבט חשוב של מימד הזמן במשנתו של קוהוט.
כוונתי לשאלת הלכידות של העצמי, על ציר הזמן
כידוע, סיומה המוצלח של התפתחות העצמי הלינארית, הינו בהשג הנפשי של חווית הלכידות, ומשמעות הדבר היא ביכולתו של העצמי לחוש שהמבנים הנפשיים שלו, זכרנותיו, חוויותיו לאורך שנות חייו, מהווים שלמות נפשית אחת. זה אינו פשוט כל כך, שכן במצבים של שבר או שברים במטריצת ההזנה של הזולתעצמי, העצמי לא יוכל לחוש לכידות. התחושה תהיה של פרגמנטציה, ארועי החחים והחוויות יחוו כלא אותנטיים או זרים לעצמי, תהיה תחושה חזקה של ניכור נפשי , ריקנות ודיכאון.
חווית הלכידות של העצמי מעבר להשתנויות ההכרחיות שהזמן מביא עימו לאורך מעגל החיים, תלוייה במידה רבה בהמצאותו של זולתעצמי ,המסייע בשמירת הלכידות הזאת, ואני מבקשת לסיים את ההרצאה בכך שאקרא בפניכם את הדברים שאומר קוהוט בנושא לכידות העצמי על הציר הטמפורלי, כשהוא משוחח עם הביוגרף שלו, צרלס סטרוזייר, שאגב, ביקר לא מזמן בישראל.
וכך עונה קוהוט לסטרוזייר, השואל אותו לגבי מהות החוויה המרכזית של היות עצמי:
"ישנם מספר דברים המגדירים חוויה זו. העצמי הוא מרכז היוזמה. אנו חוים את עצמנו כמרכז היוזמה. אנו יודעים שאנו מושפעים, אנו יודעים שאנו מקשיבים לדעותיהם של אחרים,אנו שוקלים ברירות. ועם זאת, היכן שהוא קיימת תחושה של עצמאות יחסית, של אסרטיביות, של יוזמה. זהו קו אופי אחד.
קו אופי אחר הוא לכידות במרחב ורציפות בזמן. קיימת גם תחושת לכידות אל מול ההתפרקות: תחושת ההרמוניה של אדם לעומת התחושה של תוהו ובוהו של אדם,תחושת חוסן לגבי העצמי לעומת תחושת חולשה, העדר חיוניות, תחושה של להרגיש חי. אנחנו חיייבים להרגיש חיים. חלק מלהיות פחות מעצמי (משעשע ככל שזה נשמע) הוא לא להרגיש בחיים. אנשים מתלוננים כל הזמן על כך שהם לא מרגישים חיים, או מרגישים חיים רק בנסיבות מסויימות. העברות זולתעצמי אצל אנשים כאלה, גורמות להם לתפקד כאילו חוברו למקור חשמלי, זה רק מטעין אותם.
בעזבם את הזולתעצמי הם מאבדים זאת. "
(היינץ קוהוט , על ההמשכיות של העצמי וזולתיעצמי של תרבות, בתוך: פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח אדם, עמ' 252-253)
ובהמשך הוא מתאר בגוף ראשון את חווית לכידות העצמי על ציר הזמן :
"אני אדם זקן. שערי אפור. שריריי רפויים. עם זאת, אני יודע שאני אותו אדם שהייתי בגיל שמונה עישרה ועשרים ושתיים ושש, כאשר רצתי וקפצתי. זה עדיין בתוכי וזה חלק ממני. אין רציפות. השתניתי בתכלית ובכל זאת הכרתי הפנימית שנשארתי אותו אדם היא מוחלטת. אף פעם איני מרגיש עצמי קצוץ כנפיים בדרך זו, שהרי אם כך הדבר ,העצמי שלי-מרחפת עליו סכנה. קיימת תחושה זו של רציפות לאורך ציר הזמן מאו7תו ילד קטן באלפים האוסיטריים דרך וינה עד לחוקר העצמי המפורסם בן הששים ושמונה, במקום שאת שמו לא ידעתי בהיותי כה צעיר. אין לי ספק שאני אותו אחד. ישנה תחושה של רציפות מוחלטת למרות כל השינויים העצומים שהם חשובים.
אתה יודע, אם תחשוב על כך, אותו ילד קטן בן שש בוינה והילדים בני השש של היום, יש להם יותר מן המשותף מאשר לאותו ילד בן שש שהיה אני, ולאיש הזקן בן הששים ושמונה שאני עכשיו. יש לנו מעט מן המשותף, כך נראה לי . ועדיין אני מרגיש כי יש לנו הכל במשותף, ולא זאת בלבד, אלא שאנו אותו דבר. זה לא מישהו אחר. איני מנוכר מכך. כבר איני זוכר הרבה על אותו ילד אך הוא עודו בתוכי. . תחושת רציפות זו, הדימיון הזה הבלתי ניתן להגדרה, הזהות, אי הניתנות לשינוי, הם אלה שאני מאמין כי זולתיעצמי מגיבים אליהם, כמו האם האומרת : "כמובן, אני זוכרת איך היית".
(שם, עמ 254)
וגם:
"אנו מחפשים רציפות: "איך הייתי כשהייתי ילד קטן? "איך היית את כשהיית ילדה קטנה"? מה עשית? "ספר לי עליי", אנו מבקשים." האמנם אמרתי דברים חכמים? האם הייתי רע לפעמים"? לא משנה מהן השאלות במדוייק. חשיבות השאלות האלה היא לא כל כך לחקור את העבר בגלל קונפליקטים ישנים שנעשו לא מודעים ועדיין מטרידים אותך, אלא כדי לכונן את רציפות העצמי דרך עיניו המשקפות של הזולתעצמי. הריגוש של שאלות אלה, אינו ריגוש יצרי לאובייקט כגון :" אני אוהב אותך אמא ופעם רציתי לשכב איתך". הריגוש הוא בידיעה של אותי, אותי אותי. את ראית אותי, את החזקת אותי. ספרי לי על כך. ה-אותי הוא הסוגיה החשובה, שאני הייתי חשוב לך, ושאת זוכרת זאת ושאת יכולה לספר לי על כך."
(עמ 254)
תודה רבה לכם על ההקשבה.
