על הכמיהה אל הרוח

דפנה הומינר

המולת ערב חג באחד הקניונים הגדולים במרכז.
מוכרת צעירה בלבוש חשוף מברכת את הקונים בהתלהבות : "פסח שמח וכשר!"
"בעזרת השם", עונה לה אשה חילונית למראה, שילדיה מושכים בשולי שמלתה בקוצר רוח.
"בעזרת השם"? הכיצד הסתנן לו באופן טבעי כל כך מטבע הלשון הזה, השגור על פיהם של שומרי מצוות ,אל לב עיר הבירה של אימפריית הקניות, מקום בו המצווה היחידה הנשמרת באדיקות היא מצוות ההתייצבות במכירות סוף העונה?
האם זהו החג העומד בפתח אשר מעלה את הגעגוע להוויה הדתית וביטוייה הלשוניים? או שיש כאן משהו אחר, נוסף?

למחרת בקליניקה, אני פוגשת מטופל חדש. הוא מספר על התנסויותיו הטיפוליות הקודמות:
"הייתי בטיפול אצל מתקשרת, אחר כך התייעצתי עם נומרולוג, שהמליץ לי על קבליסט שהציע לי לשנות את שמי לשם שמושך אליו את האור, ועכשיו החלטתי לנסות טיפול פסיכולוגי..."
אנקדוטות אלה, אינן חוויות מקריות או חד פעמיות ואני מאמינה שבואריאציה זו או אחרת, הן מוכרות גם לכם.
בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך מעניין של הגברת החיפוש אחר תשובה "רוחנית", עם או בלי מרכאות, למצוקות נפשיות ותהיות קיומיות גם יחד. לעיתים זו התשובה הדתית, המביאה איתה את קבלת אורח החיים ומצוות הדת, ולעיתים זו תשובה המגיעה "מגלגול קודם", מחישוב של ספרות וגימטריה, מאסטרולוגיה, כירולוגיה, קבלה, או כל סוג אחר של תשובה חיצונית/מאגית למצוקות נפשיות ולשאלות קיומיות.
בכל המקרים, מדובר בכוח או ידע המגיע ממקור חיצוני לאדם, ואשר לרוב מועבר אליו באמצעות "המטפל"- אדם המציע עצמו כסוג של מדיום דרכו מועבר הידע הקוסמי הזה, ידע שהינו בעל משמעות קריטית לחייו של הפרט ולשלוות נפשו.
עמדת הפסיכותרפיה הקלאסית כלפי הפנייה לטיפול רוחני/מאגי-
דומה שהנטייה הראשונית של אנשי מקצועות בריאות הנפש, תהיה להתייחס בחשדנות ובהסתייגות לסוג זה של חיפוש רוחני כאלטרנטיבה לטיפול הנפשי, אולי אפילו כסוג של תחרות לא רצינית ולא מקצועית עם הדיסציפלינה הפסיכותרפויטית. יש המוטרדים, בצדק, משאלות אתיות הקשורות בתפוצתן הרבה של "דיסציפלינות טיפוליות" לא מוכרות, שאינן מצויות בפיקוחו של משרד הבריאות, ומנזקים אפשריים לצרכן המבקש את שירותיהן.

הפנייה אל כוח חיצוני שירפא את מצוקות הנפש, יכולה להתפס על ידי פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים כ"התנגדות לטיפול הפסיכולוגי", וכאל ניסיון להיתלות במאגיה כפיתרון קל ושקרי למצוקה שתולדותיה בקושי להתבוננות עצמית.
בעיני מרבית אנשי המקצוע האמונים על הדיסציפלינה הפסיכואנליטית, הפנייה למנחשים ויועצים רוחניים לסוגיהם, עלולה להראות כסוג מסויים ומזיק של more of the same - דהיינו כהגברה של הנטייה להדחקה ולהכחשה, שמלכתחילה עמדה במידה לא מבוטלת בבסיסו של החולי הנפשי.
הטיפול הפסיכודינאמי הקלאסי, במהותו, מבוסס על חקירת האינטרא-פסיכיות של האדם. הוא מבקש להפנות את הזרקור אל נבכי הנפש הלא מודעת, אל המקום בו נוצרים הכאבים, האשמה והכישלון , כהד חוזר לטראומות עבר שנצרבו באופן לא מודע וממשיכות להשפיע משם על עיצובו המכאיב של ההווה.
ה"טיפול" הרוחני- מאגי, מעבר לסייגים הברורים מאליהם של העדר פיקוח רפואי וסכנת נזק נפשי, נתפס על ידי אנשי מקצועות בריאות הנפש כמפתה להאמין באשלייה שניתן לפתור את בעיות הנפש ללא תהליך עמוק ורציני, וללא מאמץ והתחייבות ארוכת טווח מצד המטופל.
ברשימה זו, אין בכוונתי לסתור את הדעה הזאת אך גם לא לאושש אותה, שכן אין ביכולתי להציע הוכחות אמפיריות למידת התועלת/נזק של שיטות רוחניות - מאגיות הנשענות על ידע טרנסנדנטי ,יחסית לשיטות המקובלות על ידי הממסד הפסיכולוגי והרפואי בארץ ובעולם. לא ידוע לי על מחקר אמפירי רציני וארוך טווח בנושא, ואם אכן מתקיים תחום מחקרי שכזה, ממצאיו טרם הגיעו לידיעת ציבור המטפלים הרחב, ומן הסתם גם לא לידיעת ציבור המטופלים.
דברים אלה נכתבים בניסיון לתאר תופעה שהולכת ונעשית שכיחה בשנים האחרונות ולנסות לרדת לשורשי הסיבות המחוללות אותה. למיטב התבוננותי, מספר האנשים שפונים בעשור האחרון ליועצים מתחום המאגיה, הטיפול הרוחני ו/או הדתי, גדל בהרבה יחסית למספרם בעבר. בנוסף, הלגיטימציה החברתית של פנייה כזו יצאה מתחום המעגל הצר של "צרכני מאגיה" מסורתיים, והפכה להיות נחלתן של שכבות סוציו-אקונומיות רחבות הרבה יותר מבעבר. הפנייה אל רבנים ואל כוהני דת, שוב אינה נחלתם של דתיים בלבד.
אני מציעה שאנו, אנשי המקצוע, ננסה להתבונן בתופעה זו ללא שיפוט מוקדם של טוב או רע, וננסה להבין את מהות הצורך שמוליד את החיפוש המוגבר אחר הרוחני- דתי- מאגי, דוקא בימינו אלה.

פסיכולוגיית העצמי והכמיהה אל הרוחני
פסיכולוגיית העצמי מציעה הסבר המעוגן בתיאוריה באופן אינהרנטי, לכמיהה האנושית אל כוח חיצוני לאדם, שתחת חסותו יכול האדם לחוש ביטחון ורגיעה.
הכוונה כמובן לדגש שקוהוט שם על רעיון האידאליזציה, כצורך מרכזי בהתפתחות הנפשית התקינה של הילד. לדעתו, היכולת של הילד להיות בקשר רגשי עמוק ובלתי ניפרד עם דמות אותה הוא יכול להעריץ, ואשר נתפסת בעיניו כרבת כוח, עוצמה ונדיבות, מהווה אחד משני הקטבים שעליהם וביניהם נבנית אישיותו. הקוטב השני המחזיק את המבנה הנפשי הוא הניראות, דהיינו יכולתו של הילד לחוש עצמו מובן, נראה ומאושר, תרתי משמע, בעיניו של אחר משמעותי , עימו הוא מצוי בקשר בלתי ניפרד.
הנפש מתפתחת באופן אופטימלי כאשר יש איזון נכון בין צרכי הניראות לבין צרכי האידאליזציה. כאשר אחד משני הצרכים הללו אינו מתמלא, יש אפשרות ליצירת מבנה מפצה, דהיינו נוצר שימוש יתר באחד הקטבים , כפיצוי על החוסר באחר.
כך למשל, כאשר יש מחסור בהענות לצרכי הניראות של הילד (כשההורה שאמור לראות את הילד ראייה אמפתית ומתפעלת אינו מסוגל לעשות זאת מסיבות שונות), יש לילד אפשרות לבנות את העצמי שלו על בסיס הגברת הצריכה של האידאליזציה. זאת כמובן אם אכן ישנה בסביבתו דמות מתאימה אשר נותנת עצמה לאידאליזציה כזו. אם, לעומת זאת, יש מחסור בדמות אידאליזטורית, אך יש זולתעצמי המספק ניראות באופן מספק, יבנה הילד את עצמיותו על עיבוי יתר מפצה של קוטב הגרנדיוזיות (הניראות).
המבנים המפצים משני הסוגים, יחזיקו מעמד היטב ויאפשרו את המשך ההתפתחות הנפשית כל עוד מתקיימת האפשרות לקבל הזנה קבועה ושוטפת לקוטב המעובה, המפצה. אם מסיבה כלשהי יש מחסור בהענויות זולתעצמי במהלך החיים הצעירים או הבוגרים, יווצר איום על העצמי. מצב כזה הוא מצב משברי שעלול לגרום לשבר בעצמי, או לחילופין להביא את האדם לטיפול, במסגרתו ישקם את הפגיעה בקוטב החסר.

אם נחזור לנושאה המרכזי של רשימה זו ולשאלת הכמיהה אל הרוחני וביטוייה הגוברים בשנים האחרונות, אני מבקשת להציע כי החיפוש אחר המאגי/טרנסנדנטי/דתי, הינו ניסיון לא מודע של החברה להשיג לעצמה איזון נכון יותר, ולתקן מבנה חברתי מפצה, הנשען בעיקרו על גרנדיוזיות מטריאליסטית ואינדיבידואליזם השגי-תחרותי, שנוצר עקב מחסור מצטבר באידאליזציה .
המחסור באידאליזציה ו"תרבות הקניון" כמבנה חברתי מפצה
תוך לקיחת סיכון מסויים של אמירת הבנאלי והידוע לכל, אציע לשוב אל הקניון שעימו נפתחה רשימה זו-
אל הקניון, שהוא המסמל והמסומל גם יחד. זה שהינו מממלכת הנרקיסיזם היחידני, המרוכז בעצמו. נציגה המובהק של ההוויה המטריאליסטית, הסופית, הניפרדת, זו שחרטה על דגלה הן את האמירה ההשגית- תחרותית :"מהר יותר ,גבוה יותר, חזק יותר", והן את ה"מנטרה"הניהיליסטית :"אכול ושתה כי מחר נמות"...
במובנים רבים, ניתן לומר שכמו בספרו של סאראמאגו "המערה", כולנו גרים כיום בסוג של קניון צרכני- אנו חיים בחברה בה האפשרות לרכוש עוד מוצר חדש, מספקת צורך נפשי הרבה יותר מאשר הזדקקות אמיתית למוצר, מקום בו אנשים מחכים למוצאי שבת כדי שיפתחו החנויות ואפשר יהיה סוף סוף "לקנות משהו" ולהרגע.
אפשר לומר אם כן, שהבועה התרבותית הקרוייה מטריאליזם או בורגנות, אינה החיים עצמם, אלא מעין מבנה מפצה שבנתה החברה המערבית המודרנית, כדי לחפות על העדרו של הרכיב האידאליזטורי בחיינו.
אכן כן, לא רק ליחיד יש מבנה עצמי. גם לחברות ותרבויות יש עצמי בעל איפיונים יחודיים משלו. קוהוט מציע לקרוא לעצמי קולקטיבי כזה בשם עצמי קבוצה וכך הוא מתאר זאת במאמרו "יצירתיות, כריזמה, פסיכולוגיה של קבוצה": "...אני מציע, כגישה פורייה לבעיה מסובכת, שנניח קיומה של תצורה פסיכולוגית מסויימת ביחס לקבוצה-הבה נקרא לה בשם "עצמי הקבוצה"- שהנה מקבילה לעצמי של היחיד. אנו מצויים איפה בעמדה המאפשרת לנו לצפות בעצמי-קבוצה בהיווצרותו, בלכידותו, בתנודותיו בין התפוררות לאינטגרציה מחדש...כל זאת בהקבלה לתופעות של פסיכולוגיית היחיד שיש לנו נגישות קלה יחסית אליה בסיטואציה הקלינית (הפסיכואנליטית) (פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח אדם עמ' 225-226)

בהמשך למחשבה זו, אנו רשאים אם כן להציע ניתוח של החברה המטריאליסטית המודרנית כעצמי שמבנהו הלא מאוזן נשען על קוטב אחד בלבד - הקוטב של הגרנדיוזיות. זהו עצמי הנשען על "רגל" אחת בלבד, שהיא מעובה בעיבוי יתר. בהעדרה של "רגל" מאזנת, אותה אמורה לספק האידאליזציה, זהו עצמי מדדה , אשר בדומה לפציינט המגיע לטיפול מחמת בעיה במבנה העצמי, מתאמץ ללא הרף לשמור עצמו מפני התרסקות ונפילה אל תוך ריקנות ויאוש.
ניתן אם כן לראות בתרבות המטריאליסטית (כאשר ה"חומר" הנכסף המכונן אותה אינו אך ורק כלכלי אלא גם מעמדי-היררכי), סוג של מבנה עצמי מפצה, שנוצר בנסיבות היסטוריות שהתרחשו לאורך עשרות ומאות שנים, עם התפוררותה ההדרגתית של החברה המסורתית שביססה ערכיה על נאמנות לקולקטיב ולא על אינדיבידואליזם.
שקיעתה של הדת, במקביל לעלייתם של האמפיריציזם ושל המדעים, הותירה את האדם המודרני חשוף לחוסר איזון בין ההוויה היחידנית והניפרדת שלו, במסגרתה הוא מתבקש/נדרש "להשיג השגים" ולהוכיח עצמו כאינדיבידואל "המגשים את עצמו" ללא הרף, לבין המשאלה הבסיסית והמתוסכלת, לנוח מהמרוץ הבלתי פוסק בתוך עריסה חברתית- תרבותית, שנותנת מענה לחרדות הכיליון האישי ולאימת הכישלון, ההחמצה והמוות.

גם הלאומיות, שבעבר הציעה מענה מסויים לצורך באידאליזציה, הולכת ופוחתת בעידן הפוסט מודרניסטי. צריבתן של זיקות לאומיות שהסתאבו במאה ה20 לכדי זוועות בלתי נתפסות, עדיין בוערת בזיכרון הקולקטיבי של העמים, וללא ספק משפיעה השפעתה על ירידת קרנה של הלאומיות, ועל המשך עלייתו של האינדיבידואליזם היחידני ,קרי אותו נרקיסיזם אישי הנשען על קוטב הגרנדיוזיות בלבד.
אם נשוב לאנלוגיה שבין מבנה עצמי מפצה אצל היחיד, לבין מבנה כזה אצל הקבוצה והחברה הרחבה, עלינו לזכור שמבנה מפצה מחייב את בעליו לדאוג ללא הרף לאספקה שוטפת של חומרי הזנה עבורו, שכן למרות שזהו מבנה שיכול לתפקד בצורה חיונית למדיי, בכל זאת יהיה לעולם פגיע יותר ממבנה עצמי בריא, מאוזן, דו- קוטבי.
ניתן לראות כיצד הצורך התכוף לשמור על אספקה מתמדת של דלק לשמירת מבנה העצמי המבוסס על גרנדיוזיות בלבד, יוצר התנהגות חברתית אינפלציונית שמטרתה השגת ניראות (מירורינג) "בכל מחיר" כמעט: לכאן שייכות קלישאות תקשורתיות וסלבריטאיות מהסוג של "15 דקות התהילה", לכאן שייכות תוכניות ריאליטי המבוססות על חשיפת יתר של האישי בניסיון להשיג מבט מרובה עיניים, כפיצוי על העדרו של מבט אמפתי הנמצא אך ורק בתוך זיקה של אינטימיות ומחוייבות.
כאן אנו מוצאים גם את ההתמכרויות למיניהן, ולכאן נכנס, כמובן, אותו חלל נפשי ותחושת העדר חיוניות, שהעדרם של ערכים רחבים ואוניברסליים יוצר. חלל אשר שום תהילה אישית, ושום השג כלכלי או חברתי אינו מצליח למלא.
אם נוסיף לכל זה גם את הדיבור המתמשך על הדרדרותו של החינוך, את שקיעתה של הסמכות ההורית, את הטיפוח המוגזם של הגרנדיוזיות הילדית על חשבון החינוך לערכים, דומה שנקבל תמונת מצב עגומה למדיי על העצמי הקבוצתי שלנו. אלא שלמרבה המזל, בדומה לעצמי היחיד, גם העצמי הקבוצתי, חרף מאמציו לשמור על הקיים (ועל כך יעידו התיאוריות הסוציולוגיות המדברות על מבנים חברתיים כפועלים בראש ובראשונה לצורך שימור עצמי), פועל במקביל גם בערוץ אחר, סמוי מן העין, כדי ליצור שינוי ולהביא לאיזון טוב יותר של מבני עצמי בעייתיים ו/או חולים.

להבנתי, אותה הגברה של החיפוש אחרי "אינסטנט רוחניות", והנהייה אחרי כוחות חיצוניים לאדם המכילים סוג של "ידע טרנסנדנטי" המועבר דרך מדיומים שונים, מבטא הכרה, לא לגמרי מודעת, של הציבור במצב הלא מאוזן שהעצמי התרבותי הפוסט-מודרני מצוי בו.
אמנם ניסיונות אלה נראים כסוג של סימפטומטולוגיה, שכן האופן בו הם נעשים אינו משכנע שמדובר בשינוי של ממש, אלא בעוד "טרנד" תרבותי המגוייס לטובת הקוטב הגרנדיוזי: הולכים למתקשר כי "זה אופנתי", כי "כולם הולכים", כי "טיפול פסיכולוגי הוא ארוך ויקר וטיפול רוחני הוא קצר וזול יותר"...ובכל זאת אני מציעה לנסות ולהתבונן אל מעבר לסימפטומטולוגיה, או במילים אחרות, לפרש אותה בדיוק כפי שהיינו מפרשים סימפטומטולוגיה של היחיד לפי הואריאציה היחודית של פסי' העצמי לתיאור הפרויידיאני הקלאסי-
כפשרה בין הרצון לשמור על המבנה ההגנתי ולהמנע מכאב נפשי שההכרה בחסר מביאה עימה, לבין הכמיהה לשינוי- לחידוש הזיקה אל זולתעצמי אידאליזטורי, אשר יאפשר צמיחה אמיתית ואפשרות ממשית למלא את החוסר.
אני רוצה להאמין שלא ירחק היום, ולאחר שהחברה המערבית תגיע לנקודת ההסלמה הקיצונית ביותר שלה, החיפוש הסימפטומטי יתחלף בתהליך אמיתי של שיקום העצמי החברתי- תרבותי שלנו, כך שיכיל בתוכו את האידאליזציה כפי שתאר אותה קוהוט: ערכיות רחבה ולא דואלית, המבוססת על אוניברסליות ועל אהבת החיים באשר הם. זו האידאליזציה שהיא האור בקצה מנהרת חיינו, התוואי להזרים בו את שאיפותינו, תקוותנו למנוחה נכונה בתוך חיים מלאים של עמל ויצירה, שאינם משועבדים למנגנון של התמכרות ופיצוי .

לסיום, אני רוצה להזכיר שוב את שנאמר בלא מעט מאמרים ורשימות המופיעים באתר זה ובאתרים אחרים המייצגים את פסיכולוגיית העצמי (www.selfpsychology.org.il):
פסיכולוגיית העצמי, ובעיקר הזרם הישראלי שלה המתבסס על התיאורטיזציות של רענן קולקה, פסיכואנליטיקאי ויו"ר האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי, מקפלת בחובה אפשרות לשילוב עתידי בין טיפול פסיכולוגי, המשקם את יכולתו של האדם למימוש עצמי ומרפא את הגרנדיוזיות השסועה שלו, לבין תהליך מתמשך של חיפוש רוחני.
חיפוש כזה, מצוי כפוטנציאל תיאורטי ופרקטי בהמשגות של פסיכולוגיית העצמי, ואינו מתבסס על תשובות חיצוניות- מאגיות, אלא על הכרה אימננטית ומחוייבות עמוקה וממושכת לחוקיות הטבעית של החיים, כקיום של תלות ואחריות הדדית בין כל הברואים.
בדומה לפילוסופיה הבודהיסטית המוזכרת כאן לא מעט (ראו "פסיכולוגיית העצמי והבודהיזם"), פסיכולוגיית העצמי מציעה התקיימות אנושית בריאה ומאוזנת שבה במקביל למימוש האישי, מתקיימת גם אפשרות לנכוח עבור מימושו העצמי של האחר. אפשרות כזו, מגולמת במושג הקוהוטיאני היחודי "זולתעצמי", שהינו מצב שאפשר להגדירו כרוחני , שכן מגולמת בו הוויה על- אישית, אתית ואחדותית.