פסיכולוגיית העצמי במערכת החינוך-
פינה קטנה לגדול בה

מבוא

מאמר זה מציע להתייחס לשאלת צרכי ההתפתחות הנפשית של הילד מנקודת מבטה של פסיכולוגיית העצמי . הוא משרטט מתווה כללי העשוי לסייע בידי הגורמים העוסקים בחינוך ובטיפול בילדים , לממש את פוטנציאל ההשפעה שלהם כזולתיעצמי של למידה וחינוך, במובן הרחב של המילה.

למידה וחינוך, בשונה משינון וזכירה אוטומטית של אינפורמציה, הינם תהליכים המערבים לא רק פונקציות קוגניטיביות אלא גם (ואולי בעיקר) תהליכים נפשיים התלויים במידה רבה במצב העצמי של הלומד- אם העצמי רעוע וחלש, לא תתרחש למידה במובן של התרחבותו וצמיחתו של העצמי דרך הטמעת הידע החדש, אלא במקרה הטוב שינון בלבד. במקרה הפחות טוב- תתכנה הפרעות למידה, למרות תקינותן של המערכות הקוגניטיביות .
לפי פסיכולוגיית העצמי, עצמיותו של ילד, זקוקה באופן תמידי לתיחזוק ולהזנה חיצונית, אותה היא אמורה לקבל מישות אנושית הקרוייה זולתעצמי. (מילים אלה נכתבו במחובר, כמילה אחת, על ידי קוהוט כדי להציע שישות זו אינה חיצונית לילד/לאדם ,היא חלק מעצמיותו ותומכת בה).

מאמר זה מבקש: 1. להציע את חשיבתה התיאורטית של פסיכולוגיית העצמי כמאפשרת התייצבות נכונה יותר של אנשי חינוך ומטפלים בילדים אל מול צרכי העצמי הרחבים של הילד 2. לנסח ולהסביר צרכים אלה ואת אופני ההענות אליהם 3. לעודד את המורים ואנשי החינוך לממש את פוטנציאל ההשפעה הרב שלהם כמחנכים, ולהתייצב כזולתיעצמי עבור אותם ילדים, אשר ניתן לזהות את המחסור הנפשי הזמני או הקבוע שלהם.


פסיכולוגיית העצמי של קוהוט - יסודות תיאורטיים

לפי פסיכולוגיית העצמי (selfpsychology), יחסיו של האדם עם העולם הסובב אותו הם בעלי חשיבות קריטית להתפתחותו הנפשית. חשיבות זו של הסביבה והשפעתה על היחיד, אינה פוסקת לעולם. בשונה מתיאוריות פסיכולוגיות אחרות המניחות שעיקר ההתפתחות והצמיחה הנפשית מתרחשת בילדות המוקדמת, קוהוט סבור שההתפתחות הנפשית נמשכת לאורך כל החיים, ולפיכך כל רגע של מפגש איכותי עם הסביבה, עשוי להיות רגע קריטי של שינוי, של צמיחה מחודשת ושל תיקון ליקויים קודמים שעצרו את ההתפתחות.

כיון שכך, למערכת בה גדל הילד ובתוכה הוא שוהה יש חשיבות עצומה . אין זה משנה באיזו מערכת אנו עוסקים, המשפחתית או הבית ספרית, מפני שמה שחשוב הוא לא סוג וגודל המערכת , אלא איכות הקשר המטפח שהילד זוכה (או לא זוכה) לו , במסגרת שהותו באותה מערכת.

מהו סוג הקשר הבונה ומזין את הנפש?

הקשר עם הסביבה הוא חומר ההזנה המרכזי של הנפש. חומר זה, בדומה למזון ממש, יכול להיות זמין ומשובח, או לחילופין חסר וגרוע, וההתפתחות הנפשית תהיה בהתאם. החומר הבונה את הנפש הוא האמפתיה, דהיינו יכולתו של האדם לחוש עצמו מובן, מקובל, רצוי, אהוב ומוערך על ידי סביבתו. את החומר האמפתי הזה, מספקות לו דמויות משמעותיות בחייו , הקרויות בשם "זולתיעצמי" (( selfobjectמפני שהן אמנם "זולת" דהיינו חיצוניות לילד ,אך הן גם חלק בלתי נפרד מהעצמי שלו. בראשית החיים, ההורים הם לרוב זולתיהעצמי של הילד, ובהמשך הוא לומד לפגוש ולהשתמש בזולתיעצמי חדשים ונוספים, כמו מורים וחברים למשל.
הזולתעצמי של הילד מספק את החומר האמפתי שיבנה את הנפש באמצעות סוג מיוחד במינו של קשר ,אשר עובר בשני צינורות ראשיים. שני הצינורות או צירי ההזנה, חיוניים ביותר להתפתחות הנפשית, וגם הויסות והאיזון ביניהם חשובים לא פחות:
1. הניראות ((mirroring-
2. האידיאליזציה

הניראות
במושג זה, מתכוון קוהוט לצורך נפשי יסודי ביותר של האדם, להיראות מבעד למבטו של אחר, הרואה את נפשו כולה ,מבפנים כביכול, אחר היכול להעניק לאדם תחושה שהוא שלם, מובן, אהוב ובעל ערך. ראייה זו הקרויה mirroring (ניראות או מיראור, בתרגום לעברית), רואה באדם (או בילד) את יכולותיו ולא רק את הישגיו, את כוונותיו ולא רק את תוצאותיהן, את הוויתו הפנימית ולא רק את חיצוניותו או מעשיו. ראייה כזו היא בהכרח ראייה בלתי שיפוטית מעצם מהותה, ואיכותה העצומה לנפש היא ביכולת שלה לאחות מחדש פצעים של ערך עצמי נמוך וכישלון תיפקדי , שנוצרו ממצבי עבר של מחסור בחומרי הזנה נפשיים ראויים.

האידיאליזציה
כאן מנסח קוהוט את חיוניות הצורך של הילד לחוש עצמו בטוח בעולם, כתוצאה מהיותו חלק בלתי ניפרד מהורה או אדם אחר המטפל בו, אותו הוא מגדיל ומאדיר .
אידיאליזציה (האדרה) זו, הכרחית לצורך יצירת תחושת הביטחון והאמון של הילד בעולם, והיא חיונית גם בגיל המבוגר יותר ולמעשה לאורך כל החיים. גם בגיל ההתבגרות, כאשר חל תהליך הנפרדות מההורים, תוך כדי סוג של התפכחות מהאידיאליזציה כלפיהם, אין התפכחות זו אמורה להוות טראומה, אלא עליה להיות נסבלת ומעוכלת בנפש היטב, כך שתשאיר אחריה יכולת חדשה של המתבגר ליצור או למצוא אידיאלים ומערכת ערכים מוסרית משלו .

משימת האיזון בין שני הצרכים – חשיבותה של נוכחות כזולתעצמי של אידאליזציה

פסיכולוגיית העצמי מדגישה את חשיבותו של האיזון בין שני צרכי העצמי- המירורינמג והאידאליזציה, ומזהירה מפני מצבים של חוסר איזון- כאשר צורך אחד מסופק בצורה מוגברת, על חשבון האחר, תיווצר בעיה.

השינויים חברתיים ותרבותיים שהוזכרו בתחילת המאמר, אשר יוצרים את הנטייה להאדיר את הילד ויכולותיו, ולהניח לו, לעיתים קרובות מדיי, להכריע בשאלות רבות וגדולות מכפי יכולתו באצטלא של "ליברליות" כביכול, עלולים ליצור חוסר איזון שכזה. אנו עלולים להחמיץ, ולפיכך גם להגיב בחוסר הענות מצטבר, לצורך של הילד להתפעל ולהעריץ דווקא את יכולותיו של המבוגר ,לקבל ללא עוררין את סמכותו ,ולהירגע מעצם נוכחותו.
בלשונו של קוהוט, הן המערכת ההורית והן המערכת הבית ספרית, נוטות כיום להיות מכווננות יתר על המידה למאמץ לפגוש את צרכי ההגשמה העצמית והאינדיבידואליזם של הילד, מבקשות שלא לכפות עליו משמעת יתירה כדי שלא לפגוע בהתפתחותו הייחודית, ועם זאת, גוזלות ממנו צורך חיוני ביותר, לא פחות מאשר הצורך בהיות ניראה על ידי האחר-
הן גוזלות ממנו את תחושת הודאות והביטחון, שאידיאליזציה בריאה מספקת לאדם . באופן ספציפי, הירידה באידאליזציה של המורה, עלולה לפגוע בתהליך הלמידה, שחלק גדול ממנו מבוסס על היכולת להאדיר את דמות המורה ואת הערכים החינוכיים שהוא מייצג.
הילדים והמתבגרים של תקופתנו, זוכים ליחס רגיש ואמפתי יותר מילדי הדור הקודם. הוריהם ומוריהם מתאמצים להבין ולהיענות לצרכי הגרנדיוזיות הבריאה שלהם, לסייע להם במימוש הפוטנציאל האישי, ולבנות עבורם מציאות מותאמת ככל האפשר. מוריהם שוב אינם דורשים מהם גינוני כבוד ומשמעת נוקשה כפי שהם עצמם נדרשו לה בילדותם הם.
בכך יש ברכה רבה מבחינה פסיכולוגית, שכן אותה ראייה אמפתית של הילד, מתוך התכוונותו ולאו דווקא מתוך מעשיו והישגיו החיצוניים, היא הבונה את הנפש. ועם זאת, התחשבות אמפתית זו ,באה לעיתים קרובות מדיי על חשבון הילד אשר צרכי האידיאליזציה שלו מקופחים: בהיותו במרכז תשומת הלב וההתכוננות ההורית והמורית, אין הוא זוכה לחוויה של השתייכות למישהו גדול ונעלה ממנו, הורה או מורה, שהשתייכותו המעריצה אליהם תאפשר לו ברבות הימים להיות לאדם בעל ערכים ומוסר אמיתי ואותנטי משל עצמו.
גם בטווח המיידי ניכרות השפעות אלה של חוסר איזון בין צרכי המירורינג והאידיאליזציה, בדמותן של בעיות משמעת רבות הן בבית והן בבית הספר, ובמקביל- עלייה ברמות החרדה לסוגיה אצל ילדים ומתבגרים. עלייה זו ברמות החרדה קשורה אף היא לפגיעה באידיאליזציה, שכן ילד הבוטח לחלוטין ביכולתם של הוריו ו/או מוריו לסייע לו לטפל בכל נושא ובעיה, אם וכאשר תיווצר, הוא בעל סיכוי טוב יותר להתמודד נפשית באופן בריא ונכון עם מורכבויות החיים ועם הספקות והפחדים שההתבגרות מביאה עמה.

סיכום ומסקנות
במצב האופטימאלי, המערכת המשפחתית והבית ספרית פועלות, לחוד ויחד, הן כדי להעניק לילד חוויה של היותו נראה, אהוב ומקובל כפי שהוא, והן כדי ליצור את החוויה שביקשתי להדגיש את חשיבותה דווקא בימינו אלה כשחסרונה כה ניכר- חווית האידיאליזציה (האדרה)
במצב הפחות אופטימאלי, כאשר אחת המערכות, או שתיהן יחד, קורסות ואינן מסוגלות להוות זולתעצמי אמפתי לילד, כדאי לדעת שלא תמיד כדאי לרוץ ולחפש "אחראים" ו"אשמים" למצב המשברי הזה, אלא לנסות ולקחת אחריות אישית ולהתייצב כזולתעצמי לילד. כל אחד יכול לספק לילד את צרכי העצמי שלו, לפחות באופן זמני ועד שיתוקן הכשל המשפחתי/בית ספרי. מה שקובע, על פי פסיכולוגיית העצמי, באיזו מידה תהיה לילד אפשרות לשמר את העצמי שלו באופן סביר חרף משברים וחוסרים בסביבתו, הינה האפשרות שלו לקבל ממישהו אחד לפחות, חוויה של היותו ניראה ,מוכל ומקובל באופן אמפתי, על ידי דמות ראויה אותה ניתן לכבד ולהעריך ,שלא באמצעות כפייה אלא מתוך הצורך הפנימי הטבוע בילד להאדרה.

חוויה מבריאה כזו, יכולה להינתן לילד על ידי כל אחד, ולא רק על ידי אנשי טיפול מקצועיים.
גם אם התיפקוד המערכתי סביב הילד לוקה בחסר, בכל רגע ניתן לחולל שינוי משמעותי דרך יצירת אותה ברית, אותה זיקת זולתעצמי אמפתית עימו - דרך הקשבה לא שיפוטית ונכונות להוות דמות הראוייה לאמונו. 
גם ילד שילדותו עוברת עליו בתוך מערכת משפחתית קשה ביותר, חסוכה ביותר, ואשר מציאות עגומה זו הביאה אותו, למרבה הצער, ליחסים קשים וחשדניים גם עם המערכת הבית ספרית, די לו אם יזכה למצוא בין כתלי בית הספר ולו רק אדם אחד ויחיד-
אדם שיעניק לו, בעצם סבלנותו ונכונותו לנכוח כדמות רואה ומיטיבה מחד, וסמכותית ומרגיעה מאידך, פינה קטנה ומוגנת לגדול בה.